ביום שבו הכל התחיל להשתנות.- הקדמה.

" אני לא מאמינה עלייך!" גערתי באימי, לקחתי במהירות את הדברים הכרחיים שלי " ג'סיקה חכי!, תני לי להסביר" אמרה, עוקבת אחריי בעודי מחפשת את הפלאפון שלי. "מה?!, את רוצה להגיד לי שזה לא מה שאני חושבת?. שאת לא בוגדת באבא?" אמרתי, הרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי, "ג'סיקה.. זה לא העניין שלך.. "אימי אמרה, "לא העניין שלי?! תגידי לי את רצינית?!" אמרתי לה, ממשיכה לחפש שוב את הפלאפון שלי. מצאתי אותו על הספה בסלון, לקחתי את הג'קט. השחור, לקחתי את הארנק מהשולחן. לפתע אותו גבר יצא מחדר אימי, לבוש רק במכנס, גופו מלא בשרירים. שערו חום בהיר ועיניו בצבע תכלת בהירות כאלה. "ג'סיקה." הוא קרא לי. " סיפרת למאהב שלך את שמי?" שאלתי את אימי, היא מביטה בי, ואז בו. הוא " תני לנו להסביר.." אמר. הלכתי אליו, למרות גובהו הבטתי בעיניו. "הורס משפחות, אתה דוחה אותי." אמרתי לו, ורצתי לדלת הבית. " ג'סי לאן את הולכת?" הבטתי באימי, " כמה שיותר רחוק מכאן." ירדתי במדרגות במהירות. התכוונתי ללכת, יותר נכון לרוץ. למשרד של אבא. מגיע לו לדעת שיש לי אימא בוגדנית. אני לא מאמינה שהחשדות שלי אומתו. תמיד ידעתי שאני לא צריכה לסמוך עליה. אבל לא רציתי לגדול במשפחה מפורקת. לא היה לי עצבים לנסוע במונית. לקחתי את הארנק עם הכסף כי מאז המקרה שקרה כאן באזור עם הנערים שחטפו אישה אחרת, אני תמיד לוקחת קצת כסף ופלאפון לא משנה לאיפה אני הולכת. רציתי ללכת מהדרך הארוכה יותר, דרך גבעה גדולה, כדי להירגע. אני תמיד באה למקום הזה כשאני עצבנית. אימי לא הפסיקה להתקשר אליי, כיביתי את הפלאפון, שמתי את הג'קט שעדיין בידי, סגרתי את הפלאפון שלי, והחזקתי אותו בידי,ואת הארנק הקטן שמתי בכיס. כשהגעתי לתחילת הגבעה הרוח התחזקה, והחלתי לרוץ. רצתי מקשיבה לרחש השיחים, לציפורים שמצייצות במהירות. בשמש נראתה לאופק אך לא הייתה חזקה בכלל. חשבתי לעצמי, על הכל. הרגשתי מנותקת מהעולם, יותר נכון רציתי להתנתק מהעולם הזה, נמאס לי מהכל. נמאס לי, למה אני לא יכולה לחיות חיים רגילים..?! שאלתי את עצמי כל מיני שאלות. עד שלפתע מישהו נתקע בי. פקחתי את עיניי, מעט מסוחררת. יושבת על אבן. הטייטס השחור שלי נקרע מעט, "את בסדר?" שאל נער בערך בן גילי הוא היה גבוה, דיי שרירי, תלתליו התפרסו יפה על ראשו ועיניו הירוקות נראו מודאגות, "קצת מסוחררת." אמרתי לו, הוא התיישב לידי, הסתכל בעיני מעט, קמתי והתכוונתי ללכת למטרה שלי- המשרד של אבא. אך הוא עצר אותי. "את לא יכולה ללכת ככה לבד." אמר, "רוצה להתערב?" אמרתי לו, "עצבנית" הוא אמר בחיוך. "משתחצן." אמרתי לו, רצתי משם הכי מהר שרק יכולתי. הדמעות שלי התייבשו לפני ההתנגשות עם אותו הנער, אך הם חזרו שוב אל עיניי,. בלי קשר לבחור שבאופן מוזר נראה לי מעט מוכר, הגעתי לסוף הגבעה, ירדתי במדרגות. פניתי לכיון ימינה, רצתי, הגעתי לכניסת המשרד של אבא , אך לפתע הסחרחורת החלה להכות בי שוב. והרגשתי שאני צונחת.. "