-מרד נעורים- וואן דיירקשן- פרק 19

זאיין נישק אותי בזהירות על שפתיי, קם ויצא מהדלת… באותו רגע שהדלת נסגרה התחלתי לצרוח מבפנים!
״אני לא מאמינה שהוא באמת נישק אותי!!!!, עאעאעאעאעאעאע״ צרחתי את זה, אבל רק המוח שלי שמע את זה.
נכנסתי לאמבטיה, הסתכלתי על עצמי במראה, וכמו כל בוקר גם הבוקר ראיתי דמות במראה- דמות יפה, אני יודעת שאני יפה, אני הגאווה של ההורים שלי.
החיוך לא ירד לי מהפנים הוא הוא מרוח לי על הפרצוף וזה היה נראה דבילי. זאת לא פעם ראשונה שאני וזאיין מתנשקים, אבל אכשהו זה הצליח לרגש אותי………. בדיוק כמו בפעם הראשונה.
פתחתי את הארון שלי, והחיוך ירד לי מהפנים- ״אמא אין לי מה ללבוש!״ צרחתי, בתקווה שאמא תתייחס ותעלה לעזור לי.
ואמא לא אכזבה, היא עלתה אליי לחדר. ״מה זאת אומרת אין לך מה ללבוש״? היא אמרה מצביעה על ערמות של בגדים שהיו לי בארון, ״אפילו לדוגמניות אין כל כך הרבה בגדים, את פשוט לא נורמלית, תזרקי על עצמך משהו ותרדי לארוחת בוקר את כבר מאחרת לבית ספר״ היא אמרה בעצבים.
״מה זה זרקי על עצמך משהו? מה אני הולכת לשוק?״ צעקתי אליה חזרה.
״אל תרימי את הקול שלך גברת צעירה, עכשיו שימי עלייך חולצה ומכנס ורדי מיד למטה״ היא הפצירה בי! ״אני לא רעבה, ואין לי מה ללבוש״ ״אני לא הולכת לבית ספר״ המשכתי.
״את תלכי לבית ספר גם אם זה אומר שתלביש פיג׳מה זה מובן?״ היא הסתכלה עליי במבט מאיים ומיד המשיכה ״ואני לא מוכנה לדבר על זה יותר״ היא אמרה וסגרה את הדלת אחריה.
לא הייתי מוכנה, השעה שמונה ובית ספר מתחיל עוד חצי שעה, אני בחיים לא אספיק- התחילו להתמלא בעיני דמעות.
מישהו דפק בדלת ונכנס, זה היה זאיין- ״חסר לך טיפת שפיות?״ הוא אמר וצחקק, ״זה בכלל לא מצחיק״ עניתי עם מבט זועם- ״יאללה נוו, תראי כמה בגדים יש לך מה את מתלוננת?״ לרגע הוא נשמע כמו אמא שלי, ״תלבשי את החולצה השחורה עם הג׳ינס שלך ותגמרי עם זה כבר!״ הפעם הוא דיבר בטון רציני.
״לא רוצה ללבוש את זה, המנקה לובשת דברים יותר יפים מזה!״.
לפתע אמא נכנסה לחדר, הייתי בטוחה שהיא תתחיל להתחרפן שאני עדיין לא מוכנה.
״נו מתוקה את עדיין לא מוכנה?״ היא שאלה ברוגע ומתיקות כמו שרק היא יודעת לעשות.
״תלבשי את הטייץ השחור והקפוצון הבורדו שקניתי לך״ ״הוא מחמיא לך מאוד״, ברגע ששמעתי את זה החלטתי שאני אלבש אותו, ״תודה אמא, את תמיד מצילה אותי״ אמרתי ונישקתי אותה בלחי.
״טוב חמודה יאללה מהר הפנקייקים מתקררים״ היא אמרה והיא וזאיין יצאו מהחדר כשראיין הפריח לי נשיקה באוויר- אחרי עשר דקות הייתי מוכנה, הסתכלתי במראה והמילים של אמא עלו לראשי ״זה מאוד מחמיא לך״, זה נכון. זה באמת החמיא לי.
ירדתי בדילוגים אל עבר המטבח, ״הוו שלום, תראו מי החליטה להתלבש סוף סוף!״ הפציר בי אחי הגדול ג׳יימס בן השמונה עשרה.
הסתפקתי בלהוציא לו לשון!, ״יאללה מי שצריך טרמפ לבית ספר או משהו שייכנס לאוטו״ אמי הודיעה בקול רם. תוך שניות ספורות הבית התרוקן, רק אני וזאיין נשארנו, היינו במטבח- שיחקתי בטלפון שלי וזאיין מזג לעצמו עוד כוס מיץ, לפתע צלצל האינטרקום ״כן?״ עניתי… הקול מעבר לקו היה מוכר… זאת הייתה…