It's never to late פרק 6.

נקודת המבט של ליאם.
" כשאני ושרלוט חזרנו לחדרה, היא מהר חלצה את נעליה, ועלתה למיטה.
היא אמרה שכואב לה הראש, ושהיא רוצה לנסות לחזור לישון, אם זה בסדר מבחינתי.
היא גם ביקשה שאשאר איתה עד שהיא תירדם.
נשענתי על המיטה, לצד ראשה, מלטף את שערה. אני לא ממש מבין איך היה לה זמן ואפשרות לצבוע את שערה כשגרה ברחוב, או אצל אבא שלה.
היא ממזמן כבר נרדמה.
היא הייתה נראית כל כך שלווה, וכל כך רגועה. אך עם זאת, גם כל כך מוטרדת.
מידי פעם היא זזה במיטה, או מלמלה כמה מילים, בכל זאת, היא מוכת ירח.
לא שמתי לב שהשעה היא כבר מעט אחרי חצות. דיברנו כל כך הרבה וזה היה נחמד.
האחות נכנסה מיקודם ואמרה ששרלוט תוכל להשתחרר כבר מחר, כי לא רואים שום סכנה לה ולתינוק.
התינוק.
אני עדיין לא מאמין שהוא שייך לג'קסון.
אני לא מבין איך הוא יכל לעשות לי את זה? הרי זה ברור שהם לא סתם היו שיכורים.
הוא השאיר לי הרבה הודעות מאז הביקור הקטן שלי אתמול.
הוא ממש לא מבין למה נפלתי עליו.
עד עכשיו לא עניתי לו לשום הודעה, אבל עכשיו, כשאני רגוע יותר ממקודם, אני אענה לו.
ראיתי עוד כמה הודעות חדשות ממנו, ופתחתי את האחרונה.
"ליאם, אחי, מה קרה לך אתמול? למה נעלמת?" "אתה לא מתבייש?!" שאלתי אותו.
עזבתי את הפלאפון, העצבים חזרו אלי ולא הייתי צריך את זה עכשיו.
הרגשתי את הרטט של ההודעה בכיסי, אבל לא עניתי להודעה שככל הנראה ממנו.
יצאתי מהחדר, מחפש את האחיות. ביקשתי שיארגנו לי מיטה כדי שאני אוכל להישאר עם שרלוט.
הם אמרו לי שאוכל לישון על המיטה הריקה שבחדרה, כי אין להם עומס במחלקה הזאת בשבוע האחרון.
הורדתי את נעליי. חיברתי את הפלאפון לשקע שהיה שם, הבאתי מטען מהבית.
נשכבתי במיטה, כיסיתי את עצמי בשמיכה דקה שהייתה שם.
לא כיביתי את האור. לא מצאתי את המתג, וגם היה נחמד לחשוב באור לשם שינוי.
עצמתי את עיני, שוכב ללא מעש.
בשלב כלשהו, הדלת נפתחה, לאחר כמה שניות שלא היה לי כוח לפקוח בהן את עיני, האור נכבה.
שמעתי צעדים, פקחתי את עיניי בכוח, וראיתי שזאת רק אחות שבדקה שהכל בסדר.
"סליחה שהערתי אותך" היא אמרה בחיוך מתנצל "זה בסדר" אמרתי, "לא באמת ישנתי." הוספתי.
"אני יודעת שזה לא ענייני, אבל קרה משהו?" היא שאלה. "רואים עלי?" אמרתי
התיישבתי. והורדתי את השמיכה שתכסה רק את כפות רגליי.
היא הנהנה בחיוך מעורר.
"מכירה את זה שאת מרגישה אבודה?" שאלתי.
היא התיישבה על הכיסא שהיה מונח בין המיטה שלי, ובין המיטה של שרלוט.
" כן, אני מכירה. יודע מה אני עושה במצבים כאלו?" היא אמרה, "אני לא נותנת לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים. אני פשוט קמה, ועושה את המהלך הכי פחות צפוי. כזה שיעזור לי לצאת מהסיבוך, אבל באותו זמן לא יכאב כל כך." היא הוסיפה לדבריה.
"אני פשוט שוקע ברחמים כמו אידיוט" אמרתי כשאני מביט בשרלוט כשישנה בשקט.
האחות יצאה והשאירה את הדלת פתוחה. לאחר כמה שניות האור נדלק והיא חזרה.
"אתה בסופו של, תלמד איך לצאת מזה." היא אמרה בקול מעודד. "גם אם כרגע זה נראה לך ממש רחוק מלהיות נכון. תסמוך עלי." היא אמרה.
היא הייתה רזה, ומאוד גבוהה. שערה השחור נח על כתפיה בדיוק. החלוק הלבן מבליט את פנייה, אני אפילו לא מבין איך. עורה היה לבן גם הוא. היא הייתה נראית בטוחה בעצמה.
הנהנתי לה לחיוב.
"אני ממש חייבת ללכת, היה נחמד לדבר איתך" אמרה.
"תודה" אמרתי לה בחיוך.
"אגב, קוראים לי אנג'ל." היא אמרה. "ליאם."אמרתי לה. "אני יודעת" היא אמרה בחיוך, ויצאה מהחדר.
האור שוב נכבה, ואני שוב כיסיתי את עצמי. מנסה להירדם בשנית.
נזכרתי שלא אמרתי לבנים שאני לא אחזור. לקחתי את הפלאפון מהשידה ששמתי אותו בה קודם לכן.
השעה הייתה 1:06.
ראיתי שיש עוד כמה הודעות חסרי משמעות מג'קסון, אענה לו במציאות. כשאוכל להתמודד עם כל זה. עכשיו זה עוד מוקדם מידי.
כתבתי ללואי שלא אחזור הלילה. ידעתי שהוא ער, כי הוא מנצל את החופש שלנו הכי טוב מכולם.
תוך כמה שניות הוא ענה, הוא אמר שזה בסדר, ושאם אני צריך משהו, שרק אגיד.
עצמתי את עיני שוב. הפעם ניסיתי לדמיין כל מיני סיטואציות שונות כדי להירדם. אפשר להגיד שזה דיי עבד לי.

נקודת המבט של קיילי.
"ליאם, לאן נעלמת לי? למה אתה לא יוצר קשר? אני מתגעגעת אליך." כתבתי לו הודעה.
זה שיש לנו מערכת יחסים פתוחה, לא אומר שהוא יכול לעלם לי ככה.
כבר כמה ימים שהוא לא כותב לי הרבה, וביומיים האחרונים בכלל לא.
התקשרתי לבית שלו ושל הבנים. הארי אמר שהוא לא בבית ושהוא מאוד עסוק לאחרונה. אבל הוא לא רצה להגיד לי מה באמת קורה.
בשבוע הבא אני מסיימת לדגמן, ואז אוכל לקיים מערכת יחסים סגורה עם ליאם.
התחייבתי לסוכנות שאני וריי, הדוגמן- בן זוג שלי. נפברק מערכת יחסים שיקרית. היא תוכל להיגמר עוד כמה ימים, לאחר סוף הצילומים, ואז אוכל להיראות בציבור עם ליאם.
ואני כבר לא יכולה לחכות להגיד לו את זה.
השעה כבר מאוחרת. אני חייבת לישון. אני הרוגה.
הורדתי את האיפור והחלפתי לפיג'מה, ונשכבתי במיטה.
כיביתי את המנורת לילה שדלקה, ועצמתי את עיני.
הרגשתי את גופי כבד, שוקע לתרדמת.

מנקודת המבט של אנג'ל.
"השעה היא 07:05, כך כתוב בשעון הקיר.
ישנתי מאתמול, אחרי שישנתי אתמול רוב היום.
אין מה להגיד, הייתי זקוקה לשינה הזו.
ראיתי שליאם ישן במיטה שליד המיטה שלי. השיער שלו היו מונח על מצחו בצורה פראית.
רק מלהביט בו עלה לי חיוך קטן על הפנים.
לאחר כמה דקות קמתי. עם העירוי הנייד, הלכתי לשירותים שבחדרי. התפניתי, שטפתי פנים, אספתי את שערי שלא יכנס לעיני.
מלאתי כוס פלסטיק רב פעמית במים מהברז, ושתיתי שתי כוסות מים.
לאחר מכן, שטפתי את הפה בעזרת מי פה שאחת האחיות הביאה לי. השירות כאן ממש מתחשב.
חזרתי לחדר ועליתי שוב על המיטה.
לפתע, הדלת שוב נפתחה, אחות מוכרת נכנסה לחדר.
"בוקר טוב שרלוט, הכל בסדר?" היא שאלה. "הכל בסדר." אמרתי, מנסה לחייך.
היא הגישה לי קערית פירות חתוכים. חייכתי אליה והיא חייכה גם היא.
" בשעה עשר, את תוכלי כבר להשתחרר, כל הבדיקות שלך יצאו תקינות." היא אמרה.
חייכתי. סוף סוף אני יוצאת מכאן. למרות שהיה כאן טוב. עדיין, רציתי לעבור את זה כבר.
"יורידו לך את העירוי בשעה תשע. לאחר מכן, תתארגני, תתלבשי, הבגדים שבאת איתם, הם במגירה האחרונה." היא אמרה. שחכתי מהם בכלל.
הנהנתי לה בחיוב.
"אחרי הכל, שאת והבחור שהביא אותך, תחתמו בקבלה על השיחרור שלך." היא אמרה וחייכה, הביטה בליאם לכמה שניות, ולאחר מכן, שוב הסתכלה עלי.
"תודה רבה" אמרתי לה והיא הרחיבה את חיוכה, גרמה לעוד קמטים לצוץ. "בבקשה" היא אמרה ויצאה מהחדר.
את השעתיים וחצי האחרונות, העברתי בקריאה של כל מיני מגזינים ישנים שהיו באחת מהמגירות. הזמן עבר מאוד מהר. הרבה זמן לא נחתי ככה.
ליאם עוד ישן. רואים עליו שהוא מותש. וכלום עוד לא התחיל.
עצוב לי על ליאם.
עצוב לי שהוא צריך להתמודד איתי שוב. ועם זה שעכשיו אני גם בהריון. מהחבר הכי טוב שלו.
אני בטוחה שהוא חושד בי שאני משקרת לו ושלא באמת היינו שיכורים.
וזה כמובן נכון. לא באמת היינו שיכורים. אבל לא היו לי שום ברירות.
וכרגע, עדיף לליאם לחשוב שהחבר הכי טוב שלו הוא בוגד, מאשר מה שהוא באמת.
אני לא מבינה למה בכלל סיפרתי לו. ולא המצאתי משהו.
משהו בי הרגיש צורך לספר לו את זה. אפילו שזה יפגע בו. כזאת אני.
"סליחה שאיחרתי קצת." קול לא מוכר נשמע. הבטתי באחות שעוד לא ראיתי. היא הייתה מאוד רזה וגבוהה.
היא הביטה בליאם וחייכה מעט. אני מבינה שהיא מכירה אותו.
השעה הייתה כבר 09:27.
"זה בסדר" אמרתי בחיוך, עברתי ממצב שכיבה, למצד ישיבה, והנחתי את כל העיתונים בצד. לגמתי מכוס המים שהנחתי שם קודם לכן.
האחות נגשה לעירוי שלי, והורידה קודם את הפלסטרים. היא החזיקה צמר גפן מהול בכוהל ושמו אותי במהירות לאחר שהוציאה את המחט. זה כאב רק לשנייה.
"תלחצי כמה דקות, ולאחר מכן, את תוכלי כבר להתארגן ולהשתחרר" היא אמרה בחיוך.
חלק קטן משערה השחור נכנס לתוך פניה והיא העיפה אותו בחינניות.
חייכתי אליה והיא חייכה בשנית.
"אגב, את אכלת היום משהו?" היא שאלה. "אחות אחרת הביאה לי כמה פירות מוקדם יותר." אמרתי והיא הנהנה.
"אני אשאיר אתכם להתארגן" היא אמרה מביטה בי ולאחר מכן בליאם שעוד ישן. היא יצאה במהירות, ואני קמתי מהמיטה.
זרקתי את הצמר גפן. היה לי סימן של הפלסטרים ושל המחט, וזה קצת כאב.
לקחתי את הבגדים מהמגירה, ולבשתי אותם בשנית. ריח האלכוהול נשאר עליהם קצת. או שזה רק בראש שלי.
נזכרתי במועדון. עד עכשיו, לא ברור לי למה בכיתי.
הקטע של המכירת אלכוהול לקטינים הוא לא טוב בכלל.
אפילו שאני שותה רק בשביל לשכוח את עצמי. כמו הרוב.
מותר לשתות ברוב הברים מעל גיל 18, אבל אם המשטרה תופסת את בעל המועדון, היא יכולה לסגור את המועדון. ולכן שתיית האלכוהול ברוב המועדונים היא מעל 21.
במועדון שהייתי בו, הכניסה, וכך גם האלכוהול, היו בחינם. לאף אחד מהעובדים לא היה כוח לעימותים, ונתנו לכמעט כל מי שביקש. אלא אם ראו שהוא ממש קטן.
לבשתי את הטייטס השחור, ואת החולצה השחורה, ואת הנעליים השחורות.
יש אנשים שיגידו שזה לפוזה. אבל אני פשוט אוהבת את הצבע הזה. לא קשור לשום דבר.
שערי היה חלק טבעי ומשעמם, אבל זה נתן לי יתרון שהוא מסתדר בקלות.
סירקתי אותו עם המסרק שאחת האחיות הביאה לי בתחילת השהות שלי כאן. לא ממש הזדקקתי לו, אבל בכל זאת, דיי טוב שהוא כאן עכשיו.
השארתי את שערי פזור, אבל אספתי את הפוני למעלה עם סיכת סבתא שחורה שהייתה לי, כדאי שלא יכנס לעיני.
השעה הייתה כבר רבע לעשר. חזרתי לחדר כדי להעיר את ליאם. הוא היה כל כך שליו ולא רציתי להפריע לו.
"ליאם, תתעורר" לחשתי לו קרוב לאוזן. הוא לא ענה.
הזזתי את גופו מעט, ולחשתי לו שוב שיתעורר.
"ליאם, אתה צריך לקום." הגברתי מעט את קולי.
הוא הסתובב. פניו מאוד קרובים לפני. אני מרגישה את הנשימות שלו. ושומעת את שלי בשקט ששרר.
"בוקר טוב" לחשתי לו. "בוקר אור" הוא אמר.
זזתי ממנו אבל הוא תפס את ידי וקירב אותי מעט. הדופק שלי נשמע כאלו הוא מערכת תופים.
הוא רק חייך אלי, ואני הרגשתי בלי הבעה. רק לחוצה בתוך עצמי. הוא שחרר את ידו.
"ממתי את ערה?" הוא שאל בזמן שהלכתי לשבת על המיטה שלי, או יותר נכון להגיד שהייתה שלי.
"התעוררתי בשבע" עניתי לו. "למה לא הערת אותי?" אמר כשהוא מביט בשעון וקולט שכבר עשרה לעשר.
"היית נראה עייף, וגם זה לא שאני על סף מוות או משהו" אמרתי מגחכת.
ליאם קם משכיבה לישיבה ואמר " הכל בסדר?" הוא שאל כשהוא בוחן את גופי עם הבגדים מאותו הערב. שלשלום.
"כן הכל בסדר, אני יכולה כבר להשתחרר. זאת אומרת עוד עשר דקות." אמרתי לו בחיוך.
כשאני חושבת על זה. מפחיד לי לגור עם הבנים.
אני לא רוצה לפגוע בהם סתם. ובטח שלו בליאם.
"שרלוט?" הוא שאל. "אמרת משהו?" שאלתי.
"שוב לא הקשבת לי. אמרתי שאני כמעט מוכן. אני רוצה לשתות קפה, ואז תוכלי להשתחרר." הוא אמר כשהוא שורך את הנעל הימנית, ולאחר מכן שורך גם את השמאלית.
הנהנתי, לקחנו את הדברים הקטנים שהשארנו. ליאם התעקש לסחוב לי את הג'קט. היה קריר ולא הייתי זקוקה לו.
הלכנו למכונה של השתייה החמה. הפעם ליאם הזמין לנו קפוצ'ינו.
לקחנו את השתייה לקבלה. בדרך שתקנו, אבל זה היה נעים.
שתיתי מאוד מהר את השתייה. הגרון שלי היה יבש.
הגענו לקבלה, ליאם עצר ושתה את מה שנשאר בכוס במהירות. זרקנו את הכוסות פלסטיק לפח וניגשנו לפקידה.
ליאם דיבר איתה ואני לא ממש הקשבתי לשיחה בינהם. הוא חתם, ושילם הכל באחד מהכרטיסים שלו. הוא שילם גם על האמבולנס וגם על השהות.
לא התכוונתי להתווכח איתו על התשלום כרגע, כי אחד, לא היה לי איך לשלם. שנית, זה ליאם. אי אפשר להתווכח איתו.
בשלב כלשהו, הבנתי שהשיחה בשלבי סיום. ליאם חתם על עוד כמה טפסים. אמר תודה לפקידה, וכך גם אני.
הלכנו לכיוון היציאה. השומר רצה לראות טופס שחרור. הראינו לו והוא אישר. יצאנו. ליאם הזמין מונית.
שתקתי מאז היציאה מבית החולים.
הנסיעה עברה לאט, אבל לא היה אכפת לי לנסוע עוד כמה שעות.
אני יודעת שאחרי מה שעשיתי לליאם, הבנים לא ממש מחבבים אותי.
ואני לא רוצה להרגיש לא שייכת.
ואני לא רוצה לפגוע בליאם, או בהם.
אני לא רוצה לעבור את זה שוב.
אני יודעת שמחפשים אותי. אני יודעת שזה לא נגמר. זה לא התחיל אפילו.
"הגענו" ליאם הכריז. הבטתי לחלון בצד השני. לא היה ניתן לראות הכל ממנו.
ליאם שילם למונית. פתח לי את הדלת. היה מאוד קר פתאום.
יצאתי מהמונית וילאם הביא לי את הג'קט האפור שלי. לבשתי אותו במהירות, לא סגרתי אותו.
ליאם החזיק בידי. וצעדנו לעבר הבית שבו אתגורר בו לזמן הקרוב.
בבקשה שזה ילך טוב.