פאנפיק על אראגון – פרק ראשון חלק א' – הסוף של השקר, תחילתה של האמת

"כל החיים שלי." היא עומדת קפואה מהלם, נאחזת במסעד הכיסא בשביל להישאר עומדת, או בשביל שתגרום לידיה להפסיק לרעוד.
"כל החיים שלי האמנתי בשקר, כל החיים שלי מבוססים על שקר!"
היא השתחררה מההלם, וגופה בער בזעם כבוש. היא נעמדה בתנוחה שוויסתה מעט את הכעס הרותח שגרם לגופה לרעוד, אך לא הסתירה את הכעס כאשר דיברה בקול נוטף ארס ולא הסתירה את המבטים שהיו ממסים לבבות חלשים יותר מלבבות שני האנשים שעמדו מולה.
שניים שתקו, נבוכים מעוצמת כעסה הבלתי ניתן לעצירה.
הראשון שדיבר היה הגבר הצעיר.
"נסי להירגע," אמר בשקט, חושש מהתפרצות. "בבקשה, לא תוכלי להבין את התשובות כשאת כועסת כל -" המשך דבריו נבלע בקולה של הנערה, שלא הייתה מוכנה להקשיב.
"איך אני יכולה להירגע!?" דרשה לדעת בזעם בלתי מרוסן. היא נשמה נשימה עמוקה וכששבה ודיברה היה קולה שקט ושלוו כל-כך עד שהבינו שהכעס עלה על כל רגש אחר. וזה הפחיד את שני האנשים יותר מכל התפרצות שהייתה יכולה לקרות.
" הרגע גיליתי שחייתי בשקר מהשנייה שבה פקחתי את עיניי בפעם הראשונה, ושהאישה שהחשבתי לאימי היא יצורה מעולם אחר.
אני חושבת שקצת מוגזם לצפות ממני להירגע, לפחות לא עכשיו,
לפחות לא עד שאבין מה קורה כאן."
היא עצרה לרגע בשביל לנשום, מכיוון שאמרה את כל זה בנשימה אחת כחוששת שהמידע יצרוב את לשונה. אחרי מסר שניות שלא המשיכה לדבר, ולא נראה היה שתמשיך לדבר, נראתה הקלה מוחשית מאוד על פני שני האנשים.
האישה חייך וחיוך חשף טורי שיניים זעירות, מחודדות כשיני חתול, הנערה נרתעה ובחנה אותה שוב במבטה.
"מה את בכלל?" שאלה, כי היה ברור שהיא לא אנושית. האישה הפסיקה לחייך וחיפשה אחר המילים המתאימות, לפני שהספיקה לפתוח את פיה אמר הצעיר;
"היא אישה חתול." ההסבר הזה, שכולו היה שלוש מילים שמשתמשים בהם ביום-יום בלי להקדיש להן מחשבה יתרה, לא אמר דבר לנערה.
"זה אומר שאני גם אישה וגם חתול." זאת הייתה הפעם הראשונה שהאישה דיברה, והנערה נדהמה מההבדל בין הקול שזכרה לקול שיצא מפיה עכשיו, אך היא לא התרשמה.
"כן, את זה יכולתי להבין מההסבר שלך. אבל מה-את-בדיוק?" את שלוש המילים האחרונות אמרה בשקט ובקול שנדמה כרישרוש עלי השלכת ברוח סתווית, אך היה מסוכן בהרבה ממנו.
האישה המשיכה כאילו לא הבחינה בהתפרצות בקלה. "בני מיני תמיד הסתובבו בשולי האגדות."
ושוב, הנערה לא הבינה דבר.
"ומה את יכולה לעשות?" בסופו של דבר התגברה הסקרנות על הרתיעה מהאישה שאמרה הרגע שהיא יצור קסום.
היא שבה לחייך, וכעבור שנייה הופיע במקום שבו עמדה חתולה לבנה, ארוכת שפם עם כתם שחור על כפתה הימנית.
"את… את עדיין יכולה לדבר?" שאלה, והחתולה הנידה את זנבה אך לא הוסיפה דבר.
אחרי מספר שניות שבהן התייאשה שאשת החתול תשיב,הרגישה במגע של ישות זרה במוחה, ישות עצומה ומלאת רבדים, לא אנושית בעליל.
'רק בעזרת מוחי.' קול נפשי הדהד בתודעתה של הנערה, היא נירעדה, וזיכרון עלה בה, צלול כל-כך שלעומתו שאר חוויותיה נדמו כאשליה, היא ידע מה לעשות כדי לסלק את אותה הישות שחדרה למוחה, למרות שלא ידע מניין היא יודעת זאת. הדבר היחיד שחשה בוודאות כלפי הזיכרון הזה הוא שהוא ירחיק אותה ממוחה. ולכן החלה מדקלמת בלב, צורחת במוחה, שיר ישן שנשכח זה מכבר, שיר שהכירה ולא הכירה בו זמנית.

'באל הארים חי אדם, צהובות היו עיניו.
לי הוא אמר, "הישמר מלחש, כי דבריו כזב.
אל תאבק בשדי החשיכה,
פן יטביעו חותם בנפשך;
אל תאזין לצללי המצולות,
פן ירדפוך גם בלילות." '

הפתעה קרנה מהתודעה שהלכה ונמוגה, ובסופו של דבר הסתלקה לגמרי. האישה שבה לדמות האדם.
"היא יודעת לחסום את מוחה." אשת החתול לא הרחיבה במילים, נראה היה שהיא לא ממש אוהבת לדבר.
הגבר בחן אותה בעיון, מבטו נתלה עלייה בכבדות. לאחר מספר שניות הנהן לעצמו ואמר לאישה חתול –
"כן, הסימנים ברורים למדי למי שמחפש אותם. ונוסף על כך היא עברה הכשרה מעולה, מרטאג אימן אותה."
"מרטאג!" קפצה האישה חתול ונהמה שקטה בקעה מגרונה.
"אם כך, אמא בוודאי – "
"שקט!" רעם קולו של הגבר. "עוד לא הגיע הזמן, הילדה עוד לא מוכנה לכך."
שניהם היו מרוכזים אחד בשני ושחכו שהילדה נמצאת איתם בחדר. שניהם קפצו כשאמרה בקול שבור מהתרגשות, צער, כאב כעס וכל אותם הרגשות שחלפו בה בשעה האחרונה.
"מי היא אמא שלי?"