דום טאון – פרק 7 *פיות עם שיניים מחודדות*

מאט זרק את עצמו בכעס על המיטה שלו. "אני לא חוזר לשם עד שהיא לא הולכת!" הוא מלמל. הרעיון שיכולים לקרוא לו את המחשבות היה לו מוזר. אם התושבים פה רגילים שיכולים לקרוא אותם כמו ספר פתוח, אז למה נועדה הפרטיות?
בטוח יש מישהו בעיירה שיכול לעזור לו להגן על המחשבות שלו. מאט נזכר במכשפות, באנג'לה. היא בטח תוכל לעזור לו…
דפיקה בדלת. "מאט? אפשר להיכנס?" זאת הייתה לורל.
מאט קם בתנופה. הוא חייב לצאת משם. חוץ מהדלת, היה גם את החלום – אבל מבט אחד למטה הבהיר למאט שהוא גבוה מידי. מאט נאנח בתיסכול. אפילו לא היה עץ קרוב שיוכל לעזור לו לרדת.
"מאט? אתה שם? מאט!"
מאט בהה בקרקע. אילו רק הייתה דרך להגיע למטה –
מאט עמד על הדשא מתחת לחלון שלו. הוא היה המום, ולא ידע איך ירד עד לשם. הוא הביט למעלה, והחלון לא היה פתוח. דמותה של לורל חלפה ליד החלון, אבל לא הבחינה בו. מאט התכופף מתוך אינסטינקט ורץ לכיוון קצה העיירה, אל הבית של המכשפות.
כשהגיע לשם, מוזיקת רוק עדיין בקעה מתוך הבית. אפילו בבוקר הם עושות מסיבה, חשב בשעשוע, ואז נזכר למה הגיע לכאן. הוא דפק חזק על הדלת למקרה שלא ישמעו אותו. מכשפה אדמונית ומתולתלת פתחה לו את הדלת, לבושה בכתום ובשחור. היא לעסה מסטיק ברעש, והשיער שלה בהק כמו שיער של כל מכשפה. "אתה הידיד ההוא של איימי, לא?" אמרה ופוצצה בלון מהמסטיק. מאט הנהנן.
"אנג'לה פה?" הוא שאל בקוצר רוח. הפה שלה התעקל לחיוך.
"בטח. תכנס", היא אמרה. הוא נכנס ועבר את כל המכשפות שרקדו עד למדרגות, ועלה לקומה השנייה. אנג'לה נמצאה באותו המקום שהם מצאו אותה אתמול, וקראה אותו ספר. "אנג'י!" מאט צעק, מתגבר על המוזיקה. היא הרימה את העיניים מהספר בהפתעה. "אני צריך לדבר איתך דחוף".
היא הנהנה. "אז בוא נצא החוצה" צעקה בחזרה. יחד הם ירדו במהירות במדרגות ופילסו דרך בן כל המכשפות. מאט נאנח בהקלה שהם יצאו החוצה. "אתן ישנות בכלל?" הוא רטן.
הם התחילו ללכת לכיוון מרכז העיירה כדי להתרחק מהרעש של המוזיקה.
"לפעמים. אני כמעט ולא צריכות שינה", אנג'לה ענתה לו. "הפעם האחרונה שישנתי הייתה לפני… חודש. או חודשיים. אני כבר לא זוכרת". הוא הרים גבות, אבל התעלם.
הם המשיכו ללכת עד שהגיעו למסעדה אחת, "Regina's". אנג'לה הצביעה עליה והם נכנסו. הם התיישבו קרוב לחלון, כל אחד על ספה בקצה האחר של השולחן.
"מה שרציתי לבקש ממך… תוכלי ללמד אותי לחסום את המחשבות שלי?" הוא אמר במהירות.
"בטח", היא אמרה, להפתעתו הרבה.
"את יכולה? זה לא טרחה רבה מידי?"
"כשאומרים לך לך בטח, אז זה אומר כן. אתה רוצה שאני אתחרט?" שאלה באיום. הוא החוויר והיא צחקה. מאט התרגז. הוא לא אהב את הצורה שבה אנג'לה ירדה עליו כל הזמן. אבל היא היחידה כרגע שיכולה לעזור לו. "אז מה עושים?" הוא שפשף את ידיו.
"קודם כל אתה צריך – " היא התחילה להגיד, אבל המלצרית שהגיעה קטעה אותה.
"שלום!" אמרה בחביבות. "מה תרצו להזמין?"
היה לה שיער לבן ארוך עם פס סגול כהה בשיערה, וכנפיים שדמו לכנפיי פרפר במערבולות של לבן וסגול. כשחייכה, נחרד מאט למראה שני ניבים חדים למראה.
אנג'לה הסתכלה עליה בהלם. "מייב? ממתי את עובדת פה?"
היא משכה בכתפה. "אני צריכה כסף כדי לפרנס אותי ואת קמיונה. זאת העבודה שמצאתי. ומי אתה, בחור? חבר של אנג'י?"
מאט הסמיק. "מה פתאום!" אמרה אנג'לה במהירות. "הוא בן אדם. לורל העניקה לו חסות".
"אה. טוב, כבר חשבתי שהתגברת על טום", היא נאנחה. "אז מה תרצו להזמין?"
אנג'לה הסמיקה. "את המנה הרגילה. תגידי לרג'ינה, היא כבר יודעת", מלמלה. מייב הפנתה למאט מבט שואל. "אכלתי כבר", אמר. מייב רשמה בפנקס שלה והסתלקה.
"מה היא?" הוא שאל.
"פיה. יש לה אחות יותר קטנה בשם קמיונה. פעם שהיינו קטנות יותר אני וקמיונה היינו עושות צרות לתושבים פה", היא חייכה. "זה היה כיף. עד שתפסו אותי והפסקתי. קמיונה עדיין עושה את זה".
מאט הסתכל על מייב שעמדה ליד הדלפק. "יש לה ניבים. לפיות לא אמור להיות ניבים", הוא העיר.
"ברור שיש להם! מה חשבת שהן, עדינות? הם הלוחמות הכי חזקות שאני שמעתי עליהן, יותר מאנשי זאב או ערפדים. אתם, בני האדם", היא גיחכה.
מאט התעצבן ונזכר למה באו לשם מלכתחילה. "אז איך אני מגן על המחשבות שלי?"
אנג'לה נשענה על גב הספה. "זה הולך להיות ארוך".