הקונה והכפתור הלבן

החיים הטובים.
אני בעל חנות מצליחה במקום די טוב מלא בנייני מגורים מסביב וכמעט ואין לי מתחרים, יש לי חברה יפה ומועד לחתונה בחודש הבא, יוצא עם חברים מדי שבוע,מה כבר יכול להשתבש?
לצערי החיים זה כמו סרט מצויר, שאומרים "מה כבר יכול להשתבש?" ואז יש כמו "כעבור יום" ואז הכל חרא ולא יכול להיות גרוע יותר.
בכל מקרה, כנראה שהתשובה, הכתה אותי ביום רביעי שלפני שבועיים.
הכל התחיל לפני שבועיים, כאשר אישה מבוגרת קנתה מוצרים בשווי של 250 שקלים.
היא חיפשה את הארנק במשך כדקה והתנצלה כי אמרה שהיא שכחה את הארנק ושהיא תחזיר את הכסף בשבוע הבא. ברוב טיפשותי לא הסכמתי, והתעקשתי שתחזיר את המוצרים אם היא לא מתכוונת לשלם. האישה התחננה וביקשה שאוותר, אבל המשכתי לסרב וביקשתי ממנה לצאת.
בסופו של היום הלכתי לחניון על מנת לקחת את המכונית שלי ולעשות את דרכי הביתה. אבל כאשר נכנסתי למכונית, הבחנתי במשהו שהוא קצת זז במושב האחורי, חבל שלא שמתי לב לזה לפני שנכנסתי והנעתי את המכונית. הדבר המשיך לרעוד, לא הבנתי מה זה, הרי זה היה מכוסה בשמיכה, פחדתי להסיר את זה והעדפתי להעמיד פנים שאיני שם לב לזה, אבל הסקרנות גברה על הפחדו ובבת אחת הסרתי את כל השמיכה כדי לראות מה זה. אתם ניחשתם נכון, זו הייתה האישה, הסתכלה עליי במבט חיוור, קר.איך שקפצתי, אוי, ואיזו צרחה צרחתי.התחלנו להאבק במכונית בעודי לוחץ על דוושת הגז במטרה להגיע למקום מונה אדם ושיעזרו לי, אבל ברוב טיפשותי שכחתי שהאנשים שנמצאים בחוץ אחרי 11 בלילה הם לא טיפוסים שאפשר לסמוך עליהם בהצלת חיים.
אבל בכל זאת, רציתי רק להתרחק מהחניון החשוך ולהחליש את האווירה שהיינו בה.
בסופו של דבר , שנינו נפלנו מהמכונית, וכשקמתי גיליתי שחסר לי כפתור, הסתכלתי על האישה הזקנה וגיליתי שהכפתור הלבן שלי נמצא בידיה והיא מחזיקה אותו ומחייכת כאילו היא משוויצה שהיא השיגה אותו.
היא לחשה לכפתור משהו ולבסוף ליקקה אותו.
היא נתנה לי את הכפתור בצורה שדומה לאמא שנותנת לילד שלה סוכריה על כך שהוא התנהג יפה.
לפתע היה ענן עשן שהגיע משום מה, והאישה נעלמה.
מאז לא ראיתי אותה יותר.

באותו השבוע התחלתי להרגיש מוזר, לחלום דברים, לדמם מהאף בצורה בלתי ידועה, היו לי עוויתות ולקח לי זמן לקשר בין הכפתור והתקרית עם האישה לבין מה שעבר עליי בזמן האחרון.
ניסיתי להזכר במה שהאישה אמרה, זה היה משהו עם "למה", או "למיה", וניסיתי לחפש באינטרנט על קללות, על שדות, ועל רוחות בשם למה/למיה והאמת היא שהשדה קיימת.
ואומרים שהתסמינים של הקללה הם בדיוק כאלה של דם מהאף, חלומות, ודברים בסגנון.
אבל ביום השביעי של לאחר קבלת הכפתור, השדה תבוא לקחת את מי שקולל אל מקום אפל שם נחות הנשמות הרעות.

עבר שבועיים מאז הקללה, ויודעים איפה אני?
גם אני לא, קיוויתי שאתם תדעו.
הכל כאן אפל, קר, מוזר.
– – – – – –

לילה טוב!