אנחנו כאן

הם השפילו אותי ,הכו אותי ,יום אחרי יום אני סבלתי וחזרתי הביתה עם צלקות וכאב אני כל פעם ראיתי אותם וניסיתי להתחמק והם ניתפלו רק אליי,בלי חברים,בלי כלום וכמעט בלי חיים.
זה היה יום אחרי שאמרתי פעם ראשונה למורה ,היא כמובן לא התייחסה,למה שתתייחס .הם לקחו אותי למאחורי הבניין והתחילו לבעוט בלי ולהכות אותי ,לכמה רגעים הרגשתי מים מסריחים מטפטפים ליי על השיער אפילו לא רציתי לדעת מה זה.אחד מהם הרים אותי מהצוואר והרגשתי חנוק הוא שלף סכין מכיסו וחתך את מצחי , הרגשתי דם נוזל לי מהמצח ומטה מטפטף ,הוא זרק אותי על הרצפה וירק עליי אני צפיתי בהם הולכים הסתכלתי עליהם בכעס ורציתי לבכות,באותו יום לא חזרתי הביתה.הסתובבתי ברחוב מתאפק לא לבכות ,בועט באבנים שעל הרצפה אני מצאתי עט חצי שבור וגוש מפיות שמתעופף ברוח,ישבתי על המדרכה וציירתי איך כל אחד מהם ימות ,איך הם יקבלו את מה שמגיע להם,כמה הם יסבלו אני רוצה לראות אותם סובלים .
הלכתי לבית ספר עם אותם בגדים כמו ביום שקדם לו אני ידעתי שזה יום שונה היום,נכנסתי אל הכיתה ועמדתי בכניסה אליה חיכיתי שכל התלמידים יכנסו ואז,נעלתי את הדלת.
שלפתי סכין ואמרתי לכולם לעמוד בשורה,בפחד הם עמדו בשורה ,שלחתי שתי תלמידים לסגור את הוילונות, הצבעתי אל אחד התלמידים שיבוא לעברי,הוא רעד והתקרב ,נתתי לו כיסא שישב
\"עכשיו אני יחלק את הכיתה הזאת למי שישאר חי ולמי שימות ,תסדרו שתי שורות כיסאות בכל צד שישבו זו מול זו!\"
במהירות ופחד סידרו את הכסאות והתחלתי להושיב אותם ,שהם היום במקומות הצבעתי על השורה הראשונה \"חיים!\" והצבעתי על השורה השנייה \"מוות!\" .
הוצאתי מהכיס את גוש המפיות והנחתי אותו על השולחן ,לקחתי כוב מראשו של אחד התלמידים והכנסתי את המפיות לתוכו
\"ממ…מעניין מי יצא קודם\" קראתי בקול וחיוך אל שאר הכיתה
\"ווין בוא לפה\" הסתכלתי אליו והוא היה רועד ,הוא קם והתקרב אליי לאט,שהיה מספיק קרוב תפסתי בראשו ודפקתי אותו בשולחן לקחתי את ג\'קט שמונח על הכיסא והנחתי אותו סביב הצוואר שלו ומתחתי אותו לכיווני שעמדי מאחוריו ופניו אל כל הכיתה ,לאט לאט הוא נפל על הרצפה ואיבד כל טיפת חיים שהייתה לו , \"טוב ,אחרי שהתחממנו,יש מתנדבים?\" אמרתי להם ופניהם נהיו מפוחדים עוד יותר,\"כנראה שלא,אז נצטרך להגריל שוב\" אמרתי בזמן שלקחתי מפית נוספת מהכובע , \"תראו,תראו ,תראו זה טים שלנו פה \" חייכתי לעברו והתקדמתי אליו עם הסכין בידיי עד שלבסוף עצרתי עומד מאחוריו ,\"אל תדאג יהיה בסדר\" אמרתי לו ,הנחתי את הסכין על צווארו וחתכתי אותה , \"אוי כנראה שטעיתי \" פניתי לכיתה ןצחקתי.
הלכתי אל עבר הכובע שהיה מונח על השולחן ושלפתי ממנו מפית חדשה,\"יש ניחושים מי זה?\" צעקתי לכיתה ,\" בן….שמח לראות אותך שוב,זוכר שהשתנת עליי?\" פניו היו מבהולות ,לקחתי כיסא וישבתי מולו \" אתה רוצה לבקש סליחה?\" פניתי אליו ,בקול מפוחד וחלש אמר לי \"סל..י..חה\" ,התרחקתי מעט ושמתי את ידיי על ראשי והסתובבתי אליו ודקרתי את הסכין בליבו ,\" לא סולח\" אמרתי וצחקתי מעט , \" נשארו לנו רק שלושה?רק התחלתי לכייף\"
העמדתי אותם מול הקיר ושלפתי סכינים ,התרחקתי מספר צעדים והתחלתי לזרוק אותם,אחד פגע בקיר ונפל לרצפה ,השני נתקע על הקיר ליד רגלו של הילד שעמד הכי בצד ,אחד הילדים תפס בסכין והתחיל לרוץ אליי ,הוא ניסה לדקור אותי ,התכופפתי והחזקתי בידו ומיד לאחר מכן תקעתי את הסכין בצווארו ושלפתי אותה ממנו במהירות,הוא נפל לרצפה ומת בעודו בשלולית הדם של עצמו ,לאחר מכן אף אחד לא זז יותר לקחתי את שלושת הסכינים וניסיתי שנית
הראשון שיפשף את רגלו של אחד הילד השני פגע בבכף ידו
\"תראו מה זה אני משתפר\" צחקתי לעצמי,זרקתי את שלישי והיא פגע לאחד מהם בבטן ,הוא נפל לרצפה ,והתקדמתי אל עברו הנחתי את רגלי על פצע הדקירה ולחצתי חזק ,הוא צרח חזק מכאב ,עד שעינייו היו חסרות חיים וצעקותיו הפסיקו ,הדם היו מכותם בכל בגדיו והוא מת.
\"נשאר אחד !בואו נכייף\" ,לקחתי סכין והשכבתי אותו על הרצפה ,דקרתי אותו במהירות בחוזקה,בכעס,כל טיפת כעס שלי יצאה בכל דקירה ודקירה
\"תעצור!הוא מת כבר!\" צעקה אחת הילדות בשורת ה\"חיים\" ,הסתכלתי אלייה וקמתי מגופת הילד המוקף בדמו שלו, עמדתי לידה והסתכלתי עליו \" את צודקת \" , אמרתי וחייכתי לעברה פתחתי את הדלת ויצאתי עם ידיים מורמות למשטרה שחיכתה בחוץ ,עם מכתב בידי ,השוטרים ראו את בגדי מוכתמים בדם ,וכיוונו אליי את האקדחים
\"אני כאן !\" התחלתי לקרוא את המכתב לשוטרים ולכל מי שיכול לשמוע \"אני כאן!לא רק בשבילי,אני כאן בשביל האלה שסובלים בשקט !,שסובלים בשקט!אני כאן בשביל לסמן שאפשר לשנות בשביל שידעו !אנחנו פה!אנחנו קיימים!אנחנו כאן ואנחנו לא נשבר!\"
הסתכלתי אל השוטרים והתקדמתי אליהם
\"תעצור !תעצור או שאני יורה!\" צעק אחד השוטרים ,המשכתי להתקדם למרות אזהרתו
\"תעצור!\" צעקו שוטרים נוספים ,המשכתי ללכת עד שהרגשתי כאב בגופי,הסתכלתי למטה וראיתי את פצע הירייה שבבטני ,אני נפלתי לרצפה ולא הרגשתי את רגליי ,עיניי נעצמו ,והמחשבה האחרונה והיחידה שהייתי לי מזה שנים היא \"אנחנו כאן!\"