הבזקים של חורף-הקדמה

הקדמה

אוויר הבוקר צלול כמי נהר, הקור אחז בשפתיים שלי כשהצמדתי את הלחי שלי לקת הרובה. הכת דקרה את עורי ושלחה צמרמורת בשערות הגב שלי, השלג כיסה את כל האזור הנראה לעין. נהרות ודיונות לבנות נערמות לגובה של שני מטרים. ענפי העצים חורקים תחת המשקל שהשלג הפעיל עליהם. אני הייתי במשמרת בוקר היום. כשהמשטח היחידי שמפריד ביני לבין הרצפה הקרה הוא מגבת מרופטת ואדומה שהקור עדיין פרץ דרכה כמו סוס מלחמה. איבדתי את התחושה באף שלי לפני כמה דקות. ואחר כך באוזניים. אבל ג'יין החליטה שאסור להדליק אש. כל כמה דקות אני מסתכל לאחור ומוודה שהיא עדיין שם, פרנויה שאוחזת בעורף שלי כל פעם שאני מסתובב ומביט על השממה הקפואה מולי. כאילו שכל רגע אני יסתובב ופרצופה החם והשיער שלה יעלם, היא כל עולמי. ואז אני רואה אחד.
גופה מהלכת שראיתי בזווית עיני, עורה השחור נמתח על העצמות שלה. זכר לאדם שפעם נשם ואהב. עיניה הלבנות והעמוקות גרמו לי להרגיש לו בנוח, כאילו שהיא צופה בנשמתי. מפתיע אותי שהם עדיין יכלו לצעוד בשלג, בחיים הריקים שלהם. סובלים בלי סוף. במעגל של חוסר שפיות ועצב. ואז היא התחילה לרוץ, התמלאתי בפניקה למראה הגופה שרצה לקראתי. מעיפה שלג ואפר לכל עבר. לא ראיתי אף אחד שהיה יכול לרוץ, עיניה הלבנות חופרות בגולגולת שלי. המרחק ביני לבין הגופה היה מכובד, לכן ייקח לה לפחות שתי דקות לרוץ אלי. שפשפתי את ידיי זו בזו כדי להחזיר להם את התחושה וכיוונתי את הרובה הקר. המשתיק שהיה מותקן אליו נקבר תחת השלג, והיא המשיכה לרוץ. פרצופה חסר תחושה או רגשות. זו הסיבה שאנשים כה רבים פוחדים מהם. באיזו תמימות הם יכולים לקרוע את גופך לחתיכות והשניה האחרונה שלך בקרב החיים תהיה שנייה שכולה אימה, הכוונת ננעצה בין עיניה. תמיד הייתי צלף טוב. האצבע שלי הורידה את הבטיחות ונצמדה להדק, רק צריך לחכות שהיא תתקרב. לא אהבתי לקחת סיכונים אחרי הכל. צליל הירייה הדהדה בין העצים והפילה ערמות של שלג שהוסיםו לרצפה הקרה, החור הנקי בין העיניים שלה גרמו לגופה ליפול. צליל הגרגור המחליא נשמע ממרחק כה רב, הדם האדום שנראה שחור מהמרחק התחיל למלא את השלג הטהור בזוהמה. לא משהו מיוחד חשבתי לעצמי, הפעלתי את הבטיחות של הרובה ועזבתי את מקום משמרי. שעות הבוקר הזדחלו לאטם כשאני חזקתי למחנה הקטן שהקמנו, שני אוהלים אפורים שכיסינו בעלים מתים וזרדים. מקום אש מגודר על ידי אבנים שאף פעם לא השתמשנו בו, קופסה עם תחמושת ויין. משהו ששמרנו לאירוע מיוחד. אולי כשכל זה ייגמר. ג'יין תפסה אותי בזווית עיניה ובירכה אותי באותו החיוך המנחם הזה, כאילו שהיא ידעה שעבר עלי זמן קשה.
"כשאתה היית במשמרת החלטתי לצוד קצת, לשים את יכולות המלכוד שלי בצד המועיל" היא הוציאה ארנבת אפורה וחסרת חיים מתיקה הגדול, היא התנדנדה מרגליה ונראה שיש עליה כמות בשר מכובדת, דקירה חדה בבטן שלה הראתה שהיא נלכדה מאחת המלכודות שג'יין פיזרה מסביב למחנה. זו הפעם הראשונה שהן הפיקו תועלת.
"נצטרך להדליק אש בשביל לבשל אותה" אמרתי והשתעלתי קצרות
"אתה צודק, אספתי גם זרדים. תביא לי את אבן הצור מהאוהל" ג'יין אמרה ובהטה בשלג שהצטבר על הענפים. חזרתי אליה לאחר כמה דקות עם אבן הצור בידי, היא הוציא את סכין הציד שלה מהנדן שהיה מוצב על חגורתה. ויצרה גצים כשחיככה את הסכין עם אבן הצור, הגצים הבעירו עלים יבשים וזרדים שנחו בחבילה לחומר תבערה. לאחר כעשר דקות הם הצליחו ליצור אש מתפקדת ומרשימה, הורדתי את העור מהארנבת את המעיים ושיפדתי אותה על מקל חד. סובבתי אותה מול האש כשאני וג'יין בוהים לאוויר הקר, חושבים על מה קרה לקרובי משפחתנו. והבזקים מטושטשים של החיים לפני האסון חזרו אליי ברצפים. החברים, הבילויים, החיים רק התחילו. ועכשיו הם ירדו לטמיון חשבתי לעצמי. כי הסוף מתקרב, והוא יבלע את כולנו.