השעון -סיפור נסיוני-

ארת\'ור התהלך לבדו בכבדות לאורך סמטה חשוכה, בשעת לילה מאוחרת. השקט היה מחריד. הוא נשם באיטיות- לאוויר היה קשה להיכנס לריאותיו. כל נשימה ונשימה גרמה לתחושת קור בחזהו.

טיפות גשם נזלו על מעילו השחור, מילאו שלוליות והתנקזו לביבים. כל פסיעה ופסיעה הייתה כבדה יותר, וצליעתו החמירה עוד יותר. הוא נשען על אחד הקירות בסוף המעבר, התיישב ונרדם.

הוא הקיץ משנתו אחרי כשעתיים. חלק מכוחותיו חזרו אליו, והוא המשיך ללכת. הוא הגיע אל תחנת הרכבת- היא הייתה נטושה. בעצם, זו הייתה כמו שכונת רפאים. איש לא מתגורר בבניינים ההם, החנויות סגורות. כאילו יום אחד כל התושבים ברחו, והותירו אחריהם רק זיכרון. הוא התיישב על אחד הספסלים, ונעץ את מבטו בנורות הפלורסנט המהבהבות. רובן היו מנופצות, או כבויות, אך חלקן עדיין נאבקו וניסו להאיר את התחנה.

לאחר כמה שעות של המתנה לא נעימה, חלפה רכבת במהירות על פני התחנה. היא לא נעצרה כלל- אך ארת\'ור היה צריך לנסוע בה. הוא רץ במהירות לעבר הרכבת, קפץ לעברה, ונאחז במוט פלדה בדיוק רגע לפני שהרכבת הסתלקה. הוא החזיק בחוזקה במוט, ואחר כך לפת אותו בזרועו, כך שידו השנייה הייתה משוחררת.

כך המשיכה הנסיעה, עד שהרכבת נעצרה. הוא קפץ ממנה וטיפס מעלה אל התחנה.