השקט שלפניי הסערה- פרק 1#
שמעו את זה בזמן שאתם קוראים-
דפיקה שקטה אך רועמת נשמעה מעבר לדלת, קמתי ממיטתי בזהירות רבה ככל האפשר ולאט לאט שמעתי את קול הדפיקות מתגבר, התקרבתי אך חששתי הרגשתי את ידי רועדת ,אך הסקרנות, ולא המוח, היא זו ששלטה בי, פתחתי את הדלת וחריקה גדולה נשמעה עוד ועוד… ולפתע זה קרה….!
קמתי בבוקר בשאננות, שפשפתי את עניי וצעדתי לכיוון המקלחת, כמו בכל בוקר, כרגיל. ואז נזכרתי בו, בדבר שגורם לי לגמגם, לא להראות, לא להישמע. לפתע הרגשתי שוב את אותו הלחץ שהרגשתי באותו הלילה, הלילה ההוא. חזרתי אל חדרי, אל המקום היחיד שאני מרגישה בו בטוחה, כמעט. התיישבתי על מיטתי והרגשתי את ליבי פועם, הרגשתי שהוא מתקרב, שמשהו רע עומד לקרות.
בחוץ, השמיים כבר נעשו אפורים והחל לרדת גשם. כבר אז הרגשתי את זה, אני לא יכולה לשאת זאת עוד. את כמות הכוח, בדם, בוורידים, פשוט רציתי להתפרץ!, אך לא ידעתי איך.
פתחתי את דלת החדר ובהיתי בתמונה. על האווזים השטים במים, העצים ,הציפורים האוהבות, רציתי גם.
אמרתי שלום להוריי ויצאתי החוצה מפתח הדלת , התחלתי להתקדם אל בית ספרי, הלכתי אך הרגשתי ריקה. רוח חזקה עברה והזיזה אל שערי אל פניי, והמשכתי לצעוד קדימה, לקוות לשרוד, להשאר נראית, ולא לעשות שום שגיאה כי תמיד יהיו האנשים הרוצים להכשיל אותך.
הגעתי אל פתח בין ספרי ונכנסתי הסתכלתי סביב, הצלצול נשמע, חד.
לפתע המסדרון התפנה, כל התלמידים נכנסו לכיתות, ואני, אני הרגשתי אבודה בתוך עצמי. התרכזתי, הסתכלתי מהחלון וראיתי. השמיים נעשו אפורים והחל לרדת גשם, ושוב הרגשתי שמשהו מוזר קורה. לבסוף מצאתי את הכיתה שלי, הרגשתי נבוכה, לאחר ביום הראשון של הלימודים? עשיתי מעצמי בדיחה. פתחתי את הדלת בעדינות, בתקווה שאף אדם לא ישים לב שנכנסתי,שלא יראו אותי. להפתעתי,זה קרה, לא ראו אותי! ממש לא ראו אותי! מצאתי כיסא ריק והתיישבתי. המורה החלה לקרוא שמות, ליזי? "כאן" , נועה? "כאן" , נטלי? "כאן" , זואי? "זואי?" קראה המורה, אך אני הייתי בשלי, הייתי מאושרת,הסתכלתי החוצה מעבר לחלון ושמתי לב לכך שהשמיים התבהרו מעט… הילדה שישבה לידי נגעה בכתפי והעירה אותי מ"החלום", "זואי?!" שאלה המורה שוב והפעם בחוזקה, כאן… אמרתי במבוכה. ראיתי כמה ילדים צוחקים והרגשתי ,ששרפתי את עצמי. אבל…
תגובות (0)