טעם המוות

"אם היית יכולה לתאר את כל הרגשות שלך במילה אחת, איזו מילה זו הייתה?"
"בדידות" עניתי מהר.
"גם אתה הרגשת פעם ככה? בודד?"
"כמובן, המון פעמים. תחושות כאלה מגיעות המון פעמים בחיים…" אמר ותוך כדי שינה תנוחה בכורסא.
"אז אצלי זה מגיע יותר מידי. אתה לא תבין. אתה פשוט זקן מדי בשביל להבין"
"אני יכול לנסות"
"לא, אתה לא יכול לנסות. כי אתה בחיים לא תבין. אתה לא מבין אדוני הפסיכולוג! אתה חושב שאם אתה יודע להקשיב לאנשים אז אתה יודע גם מה עובר עליהם! לא! כי אתה לא תבין! אף אחד, אף פעם, לא- יבין!!!" צעקתי והפלתי את הכסא אחורנית.
"אנה…" אמר בני, הפסיכולוג, וניסה לגעת בעדינות בידי. נרתעתי במהירות.
"אל תיגע בי!" אמרתי ופרצתי בבכי.
"אנה, לצערי נגמרה השעה שלנו. תנסי בבקשה לסדר את המחשבות שלך, ותחזרי לכאן שבוע הבא" אמר והביט בעיניי. היה לו מבט מפחיד, כזה של "תרגיעי את עצמך או שאתנפל עליך בחזרה".
יצאתי מהדלת אל המסדרון, ומשם אל המעלית, אל החצר, אל הרחוב, והתחלתי לרוץ.
_________________________________________________________
"אנה" קראה אימה.
"בואי הביתה"
אך אנה לא רצתה ללכת. היא רצתה להישאר שם, ליד הקבר של אחיה הבכור, יואב, להישאר, ולא לעזוב לעולם.
"יש לי כסף. אני אחזור מאוחר יותר" אמרה בלחש. עיניה הכחולות הבוהקות היו אדומות ורטובות.
"טוב. תשמרי על עצמך" אמרה נינה, אימה, ונשקה במצחה. גם עיניה הירוקות של נינה נעשו אדומות.
עברו ימים רבים מהפעם האחרונה שישנו טוב. אנה זכרה את היום ההוא, כשבאו אנשי צבא אל ביתה, ובישרו לה את הבשורה. היא לא יכלה לתאר את התחושה. היא חשה ריקנות, כאב עמוק בחזה, ונשימותיה נעשו עמוקות ורועדות יותר. היא לא יכלה להאמין, שאח שלה, החזק, האח שהיה מרים אותה עד התקרה, האח שתמיד היה נחמד לכולם, ותמיד היו לו תוכניות לעתיד, מת.
היא נשכבה על הקבר והחלה לבכות.
"לא… לא…" היא אמרה לעצמה תוך כדי בכי רם.
"לא! לא!" צעקה והנידה בראשה.
היא המשיכה לבכות, ובכתה, ובכתה, עד… שנרדמה.
_______________________________________________________
צלצול פלאפון העיר את אנה משנתה.
"אימא?" ענתה לפלאפון בקול מנומנם.
"אנה?! איפה את?! כבר עשר! התקשרתי עשרים פעמים מתתי מדאגה!" אמרה במבטא הרוסי הכבד שלה.
"אני עכשיו בדרך הביתה. סליחה. אל תחכי לי" שיקרה.
"טוב, תזדרזי, ביי מתוקה שלי" ענתה בקול דואג.
אנה ידעה את הדרך הביתה, אבל היא לא רצתה לחזור לשם, לבית כלא הזה, שכל מקום שם רק מזכיר לה את העבר, את אח שלה. במקום זה, היא החליטה לעלות על האוטובוס הראשון שיבוא, והיא תרד בתחנה האחרונה.
______________________________________________________

התחנה האחרונה של קו 16 היה בר. מין פאב עלוב ונטוש בלי לקוחות. בלי להסס, אנה נכנסה לשם. בתוך הבר עמד איש כהה עור עם עגיל בגבה. הוא לא איים על אנה. אמנם היא הייתה רק בת 16, אבל היא ידעה לעמוד על שלה.
"מה בשבילך ילדה?" שאל אותה האיש. אנה זיהתה את שמו על התג שענד, "ג'וני".
"מה הכי חזק שיש לכם פה?" שאלה.
"מצטער, אני לא מוכר משקאות לקטי-" דבריו נקטעו כאשר אנה שלפה שטר של מאתיים מהארנק.
"אז בת כמה אמרת שאת? 22? את נראית הרבה פחות…" אמר בחיוך ומזג לה משקה שאנה לא זיהתה. היא חייכה והושיטה לו את השטר. גם ג'וני חייך.
היא שתתה את המשקה, שהיה חריף למדי, ומייד ביקשה אחד נוסף. ג'וני מזג לה בשמחה. אחר כך היא ביקשה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שנגמר לה הכסף.
"טוב ילדה אני צריך לסגור פה. אם שואלים את באמת בת עשרים ושתיים" אמר וקרץ לה.
"כן" היא צחקקה ופנתה לכיוון היציאה.
_____________________________________________________
אנה בזבזה את כל הכסף שהיה לה על המשקאות. לא נשאר לה כסף לחזור הביתה. לא נותרה לה בררה אלה ללכת. אלו היו שישה קילומטרים לפחות, ואנה ידעה זאת, אך אם הייתה מתקשרת לאימה, והיא הייתה רואה אותה שיכורה… טוב, עדיף היה לה ללכת שישה קילומטרים.
_____________________________________________________
אני הולכת, מפוחדת לגמרי, שיכורה בלי כסף, ברחוב לא מוכר. אני הולכת לבד. לבד. לבד…
למה המילה הזאת ממשיכה להדהד לי בראש?! למה דווקא אני לבד?! למה?!
לא לבכות לא לבכות!
שיט. אני בוכה.
אמא. אני חושבת שאני שומעת מאחורי צעדים.
______________________________________________________
אנה הגבירה את קצב ההליכה שלה, יותר ויותר, עד שההליכה הפכה לריצה. צל גדול רדף אחריה ונשימותיו הכבדות הגיעו כמעט לעורפה. אנה הייתה מבוהלת, צלעותיה כאבו וגרונה בער, אך היא המשיכה לרוץ. היא רצה מהר, אולי יותר מידי, עד שלבסוף, היא נפלה.
הצל המאיים תפס את אנה במרפקיה והחל למשוך אותה אליו. הבכי של אנה גבר וגבר, היא ניסתה להוציא צעקות, אך לא הצליחה. היא לא ידעה אם זה מפני שהיא רצה מהר כל כך, או מפני שהיא מפוחדת. ראשה הזיע וידיה היו חמות ומשופשפות מהאספלט שנפלה עליו, אך היא המשיכה להיאבק באיש. לבסוף הצליחה להכניס משפט חלוש- "עזוב… עזוב אותי!" היא ניסתה לצעוק את המשפט ככל יכולתה, אך למרבה ההפתעה הוא נשמע כמו לחישה.
לאחר היאבקות קצרה, האיש ניצח, וגרר את אנה במהירות אל מאחורי הבר אשר ממנו יצאה.
______________________________________________________
כואב לי, כל-כך כואב לי. כואב לי בחזה, בגב, בבטן, ברגליים ובידיים… בכל מקום!
אני מפחדת. אני רוצה את אימא. לא. אני רוצה את יואב! יואב! יואב!
יואב, יש לי תחושה שאני עומדת לבוא לבקר אותך, ולהישאר איתך. לנצח.
______________________________________________________
האיש לקח אותה אל פינה אפלה מאחורי הבר. אנה המשותקת מפחד הצליחה סוף כל סוף לזהות את פניו. זה היה ג'וני. הברמן. דמעות חמות זלגו באיטיות על פניה של אנה, וכאב חד פיצח את ליבה. הוא הפשיט במהירות את בגדיה וחיוך מרושע עלה על פניו.
פרץ של אומץ נזרע בפתאומיות אצל אנה, והיא החלה להיאבק בו. היא בעטה לו באשכים וניסתה לברוח, אך לצערה ג'וני היה מהיר מחשבה ותפס אותה לפני שהספיקה בקושי לזוז.
היא המשיכה להיאבק בו. היא קימצה את ידה לאגרוף והושיטה אותה היישר אל עינו הימנית. היא הייתה בטוחה שהיא גרמה לו לפנס.
בלי לחשוב פעמיים, הוציא ג'וני אולר מכיסו, וקירב אותו אל גרונה של אנה.
יבבות פרצו מפיה, והיא כבר ראתה את המוות קרב ובא. היא כבר תיארה את עצמה עולה אל השמיים, ופוגשת באחיה ומספרת לו את כל מה שקרה לה מאז שהלך.
"עצור משטרה!" צעק שוטר ברקע.
זה כבר היה מאוחר מידי.
_______________________________________________________
אני באה אליך יואב! אני באה! חכה לי…