הבקשה הנשנית עד תום

סיכה שננעצה באבי העורקים שלחה את פרופסור טוביאס לשמיים. עומד מעל הגופו הרצוח, מביט ברוצח הנמלט, טוביאס הבחין לפתע בגרם מדרגות שהולך ונבנה כלפי מעלה. המדרגות היו מחומר צהוב זוהר שטוביאס לא הצליח לאבחן, אך בלי ספק סימנו המדרגות שכעת עליו לטפס עליהן. בהתבסס על השיר המפורסם של להקת 'שפופרנית העופרת', הוא הסיק שגרם המדרגות מוביל לגן עדן ולכן החליט לטפס. ככל שעלה בקווי הגובה, כך האדמה שמתחתיו וכל מה שסימן את חייו הארציים הלך והצטמק. גוונים חדשים של השמיים האפילו על כדור הארץ. בשלב מסוים חלף על פני מישור ורוד בעננים שתיזזו בו פיות מים, אך גרם המדרגות הוביל מעלה ומעלה, ולכן המשיך. לבסוף הגיע לדלת נעולה ועל הדלת שמר מלאך.
"תן לי לעבור בה." אמר פרופסור טוביאס.
"אסור." אמר המלאך שעל הסף. עיניו הסתכלו הלאה, אל עבר המימדים הנצחיים, אבל לא ניכר בהן שהן נהנות מהמראה השמימי, אלא בעיקר ניכר בהן הניסיון להתחמק ממבטו התובעני של טוביאס.
"אז תעשה משהו לגבי זה." סינן טוביאס.
המלאך הציץ בטוביאס אך מיד מיהר להמשיך להביט הלאה. מזוית עינו ראה שטוביאס עדיין מסתכל. לבסוף אמר: "לי אין סמכות להכניס אותך. אבל אני יכול להביא לך טופס בקשה, ואת הטופס אני אעביר הלאה. אבל אני אומר לך כבר מראש: זהו קרב אבוד."
"תביא לי את הטופס." אמר טוביאס.
המלאך היסס לרגע, אז שלח ידו, קטף פיסת ענן, שיטח אותה למגילה ומסר אותה לטוביאס. 'טופס 106: בקשה למעבר פנימה' – זו הייתה הכותרת. מתחת היו פרטים למלא. באמצעות עט מדיו ענברי מילא טוביאס את הטופס וחתם בחתימתו המסולסלת. אז מסר את הטופס למלאך, והמלאך ניפח את הטופס באש גרדומים, עד שהטופס התפוצץ. "הבקשה נשלחה." אמר המלאך.
"מתי נדע אם היא אושרה?" שאל טוביאס.
"היא נדחתה. אנחנו יודעים שנדחתה כי אם הייתה מאושרת, הדלת הייתה נפתחת במיידי." המלאך הסביר זאת, יישר את עמידתו על אבני הסף שעל הדלת, הזדקף, והביט הלאה.
טוביאס המשיך להביט במלאך במבט שלא היו בו לא זלזול ולא יראה. "אני מבין." אמר חרש. "תמציא לי עוד טופס, אם כך."
המלאך ניסה להעמיד פנים שיש שם מישהו אחר שאמור לטפל בעניין המוזר הזה. לאחר כמה רגעים נכנע, קטף פיסת ענן, שיטח אותה לטופס, הגיש לטוביאס את העט הענברי…
וחוזר חלילה – טוביאס מילא עוד ועוד טפסים, והמלאך שלח אותם. חזר ונשנה התהליך עד שהספירה הולידה מספרים חסרי שם וכל כיוון הפך לכל הכיוונים ימינה גם יחד. בקצה השמיים, על סף החלל, במקום נגמרות המדרגות ומתחילה הדלת, העבירו המלאך וטוביאס אינסוף קטן גם יחד.
לפעמים הערב נטה לגוונים עמוקים כמו מצולות של ים. קונסטלציות של כוכבים החליפו נשיקות ואבק לבן עלה לאוויר ונסחף בשובלים הארוכים של הסחף, שנדחקו בעגמומיות אל שולי תחום הראייה, אל המקום בו הטבור עצמו נבלע בתוך חור עמוק הרבה יותר. הבקשה חזרה ונשנתה עד שנדמה שהדיה חוזרים מכל פינות היקום, או אולי היה זה רק מוחו הקודח של טוביאס, שחזר וביקש אותה שוב ושוב. ומולו עמד המלאך – שתמיד העביר את הבקשה, שתמיד הוציא אותו טופס, ואותה עט ענברית. חתימה מסולסלת, אותה חתימה. ניפוח של אש גרדומים ופוף! "הבקשה נשלחה."

בקיצו של הזמן חסר התום אפילו הנצחי מראה סימני זקנה. כזהו כוחו השוחק של היאוש. ובהתאם לחוקי הזמן, אפילו המלאך בקצה השמיים החל להראות סימני בלייה. גבותיו נעשו לבנות, שערו התארך וכנפיו נפלו והשתרכו לאורך מדרגות השמיים כמו צמד זנבות נבולים. פעם אחת בלבד סטה המלאך מנוהלו המשמים להתעלם ולא להגיד כלום (היה זה לאחר שהכוכבים דעכו כבר מיליון מיליוני מיליונים פעמים): לאחר שטוביאס מילא את הטפסים, והמלאך העביר אותם הלאה, אמר לו המלאך (הלהט הפתאומי שבקולו הסגיר תוכחה ותסכול): "הם אף פעם לא יכניסו אותך!".
עיניו של טוביאס היו כבר עמוקות יותר מחורים שחורים, עורו שחוק כמו פני השטח של אסטרואיד, קולו יבש יותר מכל הקברים גם יחד. לפני שפצה את פיו, לפני שלחלח את שפתיו, לפי הדרך בה הרים את אצבעו, ניכר שכבר מראשית ראשיתו של הזמן ציפה לטענה הזאת מן המלאך. וכבר מן הראשית, הכין תשובה ניצחת שחיכתה לאורך כל הדרך, מתויקת בין הררי זכרונותיו: "אבל יכניסו אותי – וזה מן ההכרח."
"למה שיכניסו אותך אם לא הכניסו אותך בכל הפעמים הקודמות? מה השתנה?"
"הכל השתנה." צחק טוביאס צחוק עייף וחלוד. "הרי אין זה אותו טופס שאני ממלא ואין זה אותו פקיד שמקבלו."
"זהו בדיוק אותו טופס ובדיוק אותו פקיד!"
"כאן טעית, חביבי." אמר טוביאס. "כי הפקיד של היום אינו אותו פקיד של אתמול, והטופס – הוא חדש כל פעם מחדש!".
המלאך פצה פיו לומר משהו, אז התחרט.
"אין כל משקל למה שהיה בפעמים הקודמות לגבי מה שיהיה בפעם הבאה. הסיכוי הוא חדש בכל פעם שאני שולח את הטופס. הרי להגיד שמה שהיה פעם הוא מה שיהיה לעולם זה כמו להגיד ששום דבר לא משתנה אף פעם, וזהו דבר מגוחך להגיד, הרי ללא שינוי לא היה עולם. הטופס לעולם אינו אותו טופס שהיה פעם, והפקיד לעולם אינו אותו פקיד שהיה לפני חמש דקות. כשהעולם לאיטו משתנה, אין זה נמנע שלקראת היום בו האינסוף יגיע, דברים יהיו שונים מאוד ממה שהם כיום. שונים בדרכים שאי אפשר לתפוס אפילו. הפקיד עוד מעט ישנה את דעתו. למעשה, אני מניח, שיהיה זה בקרוב מאוד. אולי אפילו היום הדלת תיפתח. תיפתח הדלת ואוכל סוף סוף לעבור בה. לעבור הלאה – ולהמשיך במסע שאי אפשר לגמור."