חיים מושלמים

היו לו חיים מושלמים.
עבודה מושלמת, אישה מושלמת, ילדים מושלמים.
הכל היה מושלם.
הכל היה בדיוק כפי שהוא רצה שיהיה.
הוא השיג את כל המטרות ששאף אליהן בחיים.
הכל היה מושלם.
לא היה שום דבר שהוא היה רוצה לשנות.

עד שיום אחד היה לפתע קצת פחות מושלם. הוא הלך לעבודה המושלמת כמו כל בוקר מושלם, עם מצב רוח מושלם וחיוך מושלם על שפתיו. ואז לפתע, הוא גילה שלא קיבלו בעבודה את הרעיון המושלם שהוא הציע.
הוא לא הבין איך זה הגיוני, הרי, העבודה שלו מושלמת והחיים שלו מושלמים. הוא השתדל לא לייחס לזה המון חשיבות ולהמשיך הלאה.
אבל הכל כבר לא היה לגמרי מושלם.

יום אחר, היה עוד יותר פחות מושלם. הוא פגש את אישתו הלא לגמרי מושלמת לאחר העבודה הכבר לא לגמרי מושלמת כמו כל ערב לא לגמרי מושלם, עם מצב רוח לא לגמרי מושלם וחיוך לא לגמרי מושלם על שפתיו. ואז לפתע, הוא גילה שאשתו שכבה עם גבר אחר.
הוא לא הבין איך זה הגיוני, אמנם, אשתו לא לגמרי מושלמת והחיים שלו לא לגמרי מושלמים, אבל עדיין לא חשב שיקרה דבר שכזה.
הוא השתדל לסלוח לה ולהמשיך הלאה.
אבל הכל כבר לא היה מושלם.

יום אחר, היה עוד יותר פחות מושלם.
הוא לקח את הילדים הלא מושלמים שלו לבית ספר הלא מושלם שלהם כמו כל בוקר לא מושלם, עם מצב רוח לא מושלם וחיוך לא מושלם על שפתיו. ואז לפתע, הוא גילה שמרביצים לילדים שלו.
הוא לא הבין איך זה הגיוני, אמנם, ילדיו לא מושלמים וחייו לא מושלמים, אבל עדיין לא חשב שיקרה דבר שכזה.
הוא השתדל לטפל בנושא ולהמשיך הלאה.
אבל הכל כבר לא היה טוב.

הכל כבר לא היה טוב.
האושר העילאי שתמיד הרגיש התחלף בתחושה קודרת של ייאוש עמוק.
האיש לאט לאט הרגיש איך החיים המושלמים שלו מתפרקים.
לאט לאט הוא הרגיש איך הוא מאבד את העבודה המושלמת, את האישה המושלמת, את הילדים המושלמים.
עד שהוא באמת איבד אותם.
פיטרו אותו מעבודתו, אישתו עזבה אותו לטובת גבר אחר ולקחה איתה את הילדים, וכמובן דאגה לכך שלא יוכל לפגוש אותם.

הוא איבד הכל. הדבר היחיד שנותר לו הוא בית ריק, מלא בזכרונות. הוא התחיל לבכות בלילות ולפעמים גם בימים. הוא בכה על החיים המושלמים שפתאום אבדו לו.

לא היה לו הרבה מה לעשות במהלך היום. הוא בעיקר חיפש עבודה. פעם אחת, הוא נכנס לאיזשהו בר במטרה לבדוק אם הם צריכים עובדים. ואפילו לפני שהספיק לבדוק נשימתו נעתקה. הוא ראה שם את הבחורה היפה שראה מעודו. מכף רגל ועד ראש, היא הייתה יפהפייה. שיערה הבלונדיני גלש על כתפיה, עיניה היו כה כחולות שהיה אפשר לצלול לתוכן.

"שלום" נפלט לו אפילו מבלי להתכוון.
"ש… ש… שלום…" היא ענתה בגמגום.
הוא חשב לעצמו שהיא כנראה לא מושלמת. ואולי יש לה מגרעות כלשהן, כמו הגמגום.
"אז… את מזמינה משהו לשתות?" שאל אותה, הפעם עם יותר להתכוון.
"כ… כ… כן…" היא ענתה בגמגום, ולאחר מכן חייכה אליו, חיוך לא מושלם, אבל יפהפה.
החיוך הזה גרם ללב שלו לדפוק בעצמה.
הוא חייך אליה בחזרה, בעודו חושב לעצמו, שאולי החיים שלו לא חייבים להיות מושלמים.
ואולי בעצם, הם מעולם לא היו.