כוכב זהוב

כוכב זהוב ראשון הופיע בשמיים, היישר מעל הספסל שבו ישבה ג'וליה. היא הבחינה בעוד שישה כוכבי זהב, הפעם בשם "גולדסטאר" שכלי התחבורה שלהם הוא האדם. הבחור שהחזיק במשקה השיכר התיישב לידה באותו הספסל, באותו מבט מיואש.
"אני יכולה לקבל בקבוק?", היא לא שתתה מעולם, אפילו לא יין באירועים משפחתיים משום שאמה עבדה במשרה גבוהה ביותר ב"אלכוהוליסטים אנונימיים". הפעם ג'וליה הרגישה שונה, היא רק רצתה לברוח.
"כמובן", ענה והעביר לה בקבוק ריק, "לרוויה".
"אני רצינית, זו תקופה מאוד קשה, רק לעכשיו, בבקשה ממך". האדם רק חייך והזיז את בקבוקי המשקה שלו ממנה, "אני התחלתי בדיוק כמוך, ילדה". הוא השתעל מעט ולקח נשימה עמוקה, "הכל התחיל כשפגשתי את אשתי לעתיד. אני הייתי סטודנט לרפואה ומעולם לא הייתה לי חברה, כל מה שעניין את ההורים שלי באותם ימים היה שאני אצליח לשמור על רף ציונים מצוין ואזכה להיות רופא כמותם. לא היו לי באמת תחומי עניין או חברים אמתיים, לעזאזל עם הציונים והקריירה, עמוק בפנים תמיד הרגשתי כמו אפס. ככל שהתבגרתי כך התחושה התחזקה ובמקום למצוא חברים ותחומי עניין, שתיתי. ככה המשיך המעגל של הקריירה והאלכוהול עד ערב אחד באיזה בר, שבאופן אירוני- משהו גם לה קראו בר. היא פשוט באה משום מקום, מסריחה מאלכוהול, קראה לי "חתיך" ונישקה אותי. היא גררה אותי לדירה שלה ושם היא אמרה שהיא על גלולות, מה שהתברר כשגוי מאוחר יותר והיא נכנסה להריון. אני לא הסכמתי לנטוש אותה, הכרתי את ההרגשה מקרוב מדי ובסוף החלטנו להתחתן. התאהבנו. היא הייתה מדהימה, הדבר הטוב ביותר שקרה לי, ויום הולדת בתי היה היום המאושר בחיי. חיינו ביחד המון שנים, עד שגיליתי שהיא בגדה בי. סלחתי לה. ואז היא בגדה שוב. הרגשתי כמו אפס, בדיוק כמו בימי האוניברסיטה, לא יכולתי לזרוק אותה, היא הרי הדבר המדהים ביותר שקרה לי אז הלכתי על התרופה הישנה בשנית: אלכוהול. התמכרתי שוב למשקה השיכר וכשהיא גילתה על כך היא העיפה אותי מהבית בטענה שאני דוגמא רעה לבתנו, ושאני מובטל כבר חודש כי פיטרו אותי מ"כללית" בגלל אותה הסיבה. אפס".
השניים ישבו בשקט וספרו כוכבי זהב, היא מהשמיים והוא מבקבוקיו, "הגיע הזמן שגם אני אספר את סיפורי", האיש הניח את בקבוק השיכר שלו והיה כולו אוזן. "אני יושבת בספסל הזה עכשיו כי אין לי מקום אחר ללכת אליו כרגע. זה כי אני שמנה". התיאור שלה היה כבד מדי, הוא חשב לעצמו, היא בסך הכל צריכה להוריד שבע קילו והיא תהיה בסדר, אבל הוא החליט לא להגיב, פשוט להקשיב וזהו. "תמיד שנאתי את הגוף שלי ולא עשיתי דבר בנידון, תמיד דחיתי את זה לאחר כך, אמרתי שאין לי זמן ואולי בחופש. בכל מקרה החלטתי לנסות להאזין לשירים של להקה מפורסמת, ששרו שוב ושוב על כך שאני יפה בדרך שלי ואני לא יודעת את זה ושטויות אחרות. האזנתי לשיר הזה בלופים. ואז לשירים אחרים, ובלי לשים לב הפכתי למעריצה מטורפת. התחלתי לאסוף פוסטרים וצמידים וחולצות ומה לא, בלי לשים לב יותר מדי כל החדר שלי התמלא בפרצופים שלהם, כל השירים שלהם איבדו כל משמעות בגלל כל הפעמים שהם נשמעו. אמא שלי לא יכלה לסבול את זה, היא אמרה שהם אנשים בדיוק כמונו, לא טפטים לקירות. היא חזרה פעם אחת מפגישה עסקית שנערכה בחו"ל והיא לא יכלה לראות את זה יותר. היא צעקה עליי שאם אני לא אוריד הכל היא תזרוק את זה ופוסטר או שניים זה סביר אבל זה לא הגיוני שתלויים על קירות וארונות שלוש שכבות של פוסטרים. אני לא הסכמתי. כשחזרתי ביום מן הימים מבית הספר הקירות שלי היו ערומים, היא זרקה הכל. מעולם לא כעסתי ככה. צעקתי עלייה דברים שלא הייתי צועקת לאויב הכי נורא שלי, אני אמרתי לה שהיא אמא נוראית, שאלו החיים שלי ושהיא בכלל לא יודעת איך אני מרגישה וקללות אחרות. לקחתי את הדברים שלי והלכתי לחברה שלי, הייתי אצלה שלושה לילות, היום העיפו אותי".
האיש ניסה קשות להחזיק את עצמו שלא להגיב לדבריה אך בסוף הוא נשבר. "את יודעת מה עשית לאמך?! אולי קיצרת לה כמה שנים מהחיים בגלל תאי עצב שהשמדת!".
"אני לא הגבתי על הסיפור שלך. לא שפטתי אותך על הטעויות שלך. הייתי אוזן קשבת לכל דבר, ואתה לא יכולת לשתוק". נאנחה וניסתה להמשיך ולספור כוכבים.
"שיחה טובה יותר מסם, היא גורמת לך להרגיש טוב, היא חינמית ולא גורמת לך לברוח מהמציאות". הוא אמר וגמר עוד בקבוק.
"למה שנרצה לברוח מהמציאות?".
"ובכן, זה בדיוק מה שאני ואת עשינו, את עם הלהקה ואני עם האלכוהול, ניסינו להימנע מהצרות שלנו במקום לפתור אותן, לדחוף אותן לצד. הן לא נעלמות לעולם, וכל פעם הן מחלישות את הסם שלך יותר ויותר. הן צוחקות וגדלות, ובעיקר מכאיבות. הן תמיד מנסות להסתתר בעזרתם של הסמים המכחישים, כי הרי אם אין בעיה אין צורך בפתרון. ואז, כשאתה נותר חסר יכולת בריחה מהמציאות, חשוף ידיים מול הצרות שלך, אתה רואה שזוהי המציאות. אתה גוסס".
עכשיו הם עמדו חשופים מול צרותיהם, הודו בקיומם בקול בפעם הראשונה אולי.
"אף פעם לא למדו אותנו את האמת על ההתמכרויות בבית הספר. הסבירו על הבעיות הבריאותיות בעישון בסמים ובאלכוהול אך לא מעבר. הם לא הכל, אפשר להתמכר להכל. הוא בסך הכל צריך להיות אמצעי המאפשר בריחה מהמציאות, מהאמת שכל כך קשה לנו להודות בה, ואולי, במקום להוציא הכל מחוץ לחוק פשוט צריך להכניס את המציאות לאחורי הסורגים?".
"ואני אומר שאנחנו אחראיים למציאות שלנו, את מי צריך לכלוא אז?", תהה.
"אולי כדור הארץ הוא כלא אחד גדול ואנחנו פשוט לא מודעים לזה", לרגע המחשבה שלה נראתה לה הגיונית למדי.
"ג'וליה! תודה לאל שאת בסדר!", זאת הייתה אמה, "חיפשנו אותך בכל מקום! אני מצטערת, את בוגרת כבר וזו זכותך המלאה לפעול כרצונך, בבקשה תחזרי הביתה". היא בכתה, וג'וליה הצטרפה אליה לחיבוק מרגש. "את לא צריכה להצטער על דבר! את האמא הכי טובה בעולם, תודה לך!".
אמה הפנתה את מבטה וקלטה את הבחור. "דייב? מה אתה עושה כאן בשעה מאוחרת עם הבת שלי?!!".
"את לא תאמיני, הבת שלך ריפאה אותי מאלכוהוליזם", הוא אמר וג'וליה מיהרה להוסיף שבזכותו הקירות שלה יזכו להיות נודיסטים כרגיל. "רק משוגע יכול להרוג משוגע", הוסיפה אמא של ג'וליה ושלושתם הלכו לסעוד ארוחת ערב שבה ג'וליה סירבה לפיצה ודייב סירב ליין.
השניים נפגשו חודשים ספורים לאחר מכן, כשג'וליה שברה את הרגל בחדר כושר ודייב היה זה ששם לה גבס בכללית. הם לא דיברו יותר מדי, דייב רק שאל אם הוא יוכל היות הראשון שיצייר לה על הגבס וכשג'וליה העניקה לו את הכבוד הוא לקח טוש וצייר לה על הגבס כוכב זהוב.