לחייך אל החיים

יום אחד איתמר קם בבוקר ופתח את הטלפון שלו. הוא שם את האזניות שלו כמו בכל יום, מצפה להנות מהמוזיקה. אבל להפתעתו הרבה, המוזיקה לא הייתה מהנה כמו בעבר.

לאחר מכן ניסה לאכול מאכל שהוא מאוד אוהב, בציפיה שיהנה מהטעם שלו. אבל לצערו הרב, הוא לא הרגיש כלום.

אחר כך הלך איתמר למקום האהוב עליו, הספריה. הוא לקח איזה ספר לקרוא, בציפיה שהספר מאוד יעניין אותו. אבל באופן מפתיע, הספר שעמם אותו.

איתמר יצא מהספריה, בתחושה שממש נמאס לו לעשות דברים בציפיה שהם יגרמו לו להרגיש טוב, ואז לגלות שהם לא באמת גורמים לו להרגיש טוב.

הוא הסתובב בשכונה שלו, אבוד, לא יודע מה לעשות עם עצמו. עד שלפתע ראה איש זקן שמשך את תשומת ליבו.

האיש הזקן ישב לבדו על ספסל בפארק, מסתכל אל עבר נקודה אקראית בפארק. הסיבה שהאיש משך את תשומת לבו של איתמר כל כך היא העובדה שהאיש הזקן חייך חיוך מאוזן לאוזן.

איתמר לא יכל שלא לשאול את האיש "סליחה אדוני, אבל מה כל כך משמח אותך?"
"מה משמח אותי?" שאל האיש, שלרגע אחד נראה יותר מבולבל מאשר מאושר.
אבל הרגע הזה חלף מהר מאוד, החיוך הענק חזר לפניו תוך שבריר שנייה.
"שאלה יותר טובה תהיה, מה לא משמח אותי. אבל אם בכל זאת אנסה לענות על השאלה שלך, אז התשובה שלי תהיה חייבת להיות, הכל. הכל משמח אותי." אמר הזקן בחיוך רחב, כרגיל.

"ובכל זאת, אין משהו יותר ספציפי?" שאל איתמר בתמיהה.
"ובכן… אולי עצם זה שאני חי. לאדם בגילי זה בהחלט לא מובן מאליו." אמר הזקן עדיין עם אותו החיוך.
"מעבר לזה… אולי העצים. האנשים שאני רואה כאן, שחיים את חייהם, חווים חוויות שונות ומגוונות. במיוחד ילדים אני אוהב לראות, שכל החיים לפניהם. אני צופה על החיים, נער יקר. אני צופה עליהם עם חיוך והם משיבים לי חיוך בחזרה. ולכן הם גם נותנים לי להישאר בהם."
"הבנתי." אמר איתמר, מרגיש איך משהו בדברי הזקן גורם לו להסתכל על העולם בתפיסה קצת שונה.
"תודה ששיתפת אותי". הוסיף.
"אל תודה לי", אמר הזקן. "תודה לחיים". אמר הזקן, עם חיוך אף יותר גדול מאשר חייך עד עכשיו. איתמר לא חשב שזה אפשרי בכלל שהזקן יחייך חיוך גדול יותר.

איתמר השיב לו חיוך, יחסית קטן לחיוך של הזקן, אבל אי אפשר להאשים אותו, שכן לזקן היו הרבה יותר שנים לעבוד על החיוך.
איתמר החל ללכת משם.

ואז חזר לספריה. הוא לקח ספר והחל לקרוא אותו, בלי לצפות למשהו מיוחד. הספר שעמם אותו, אבל איתמר בכל זאת חייך.

לאחר מכן שב הביתה. הוא אכל מאכל שהוא מאוד אוהב, בלי ציפיה מיוחדת. הוא לא הרגיש כלום, אבל איתמר בכל זאת חייך חיוך רחב.

אחר כך פתח את הטלפון שלו. הוא שם את האזניות שלו, לא מצפה לשום דבר מיוחד.
המוזיקה לא הייתה מהנה כמו בעבר, אבל איתמר בכל זאת חייך חיוך מאוזן לאוזן.
ואז לפתע, היא נהייתה מהנה יותר מאשר בעבר.
כי היא חייכה אליו בחזרה.