אין שם*

הכל סביבי חשוך, ופתאום הכל מתחיל להתבהר, ואז חוזר להיות כתמים מטושטשים.
אני מגששת בעזרת ידי, מחפשת משהו שיתמוך בי, שיעזור לי ללכת. ידי נאחזות במעקה צר שהותקן לצד הקיר, ואני הולכת לאורכו, יורדת לאט במדרגות ומגיעה עד למטבח. מפה הכל יותר קשה, כי כאן נגמר המעקה ואני צריכה להישען על יכולות האלתורים שלי – כיסא פה, שולחן שם, מתלה מעילים ומידי פעם גם הדלת של המקרר נרתמת לעזרה. שוב ושוב אני שומעת את הקול שלהם באוזני, דוחקים בי להסכים להצעה, לשפר את החיים שלי ולהתאים את סביבתי למצבי; אבל אני יכולה להראות להם שאני מסוגלת להסתדר בעצמי, שזו רק מוגבלות שטותית ושאני לא צריכה לשנות את חיי בגללה.
הזמזם מצפצף, מודיע לי שהכוס מלאה ואני מניחה את הבקבוק בצד, לוקחת ביד בטוחה את הכוס ולוגמת לגימה ארוכה.
"היי, את בבית?" אני שומעת את קולך קורא מהכניסה. ראשי מסתובב להביט לכוונך – למרות שאני איני רואה אותך – וחיוך עולה על פניי. "לא היית חייב לבוא," אני אומרת בקול אדיש, למרות שאתה כבר יודע שאני שמחה על כך. "אני יכולה להסתדר לבד."
צעדייך מתקרבים לעברי, ועכשיו משאתה קרוב אני מבחינה בצלליות ידיך המושטות אליי, נכרכות סביב מותני ומהדקות אותי קרוב אלייך. אצבעותייך יוצרות מעגלים בגבי. הו, אני יכולה לראות את החיוך הממזרי שעל פנייך.
"כן, אני בטוח שאת יכולה," אתה עונה על דבריי, ואני מרגישה את נשימותיך על לחיי. "אבל את לא צריכה." שפתייך מרפרפות קלות על קצה שפתיי, ואני מרגישה איך הם אט אט זוחלות אל שפתיי, משכרות אותי במגען הרך והעדין. ידיי מגששות על חולצתך, מתאגרפות סביבה, מושכות אותך מטה, קרוב יותר.
שפתייך מחייכות על שלי בזמן שאנחנו עומדים כך באמצע המטבח, מתמזמזים כמו תיכוניסטים חסרי בעיות.
אנחנו מתנתקים, ואני עדיין אוחזת בזרועך. "אז איך היה לך היום? הו, הם התקשרו אלייך שוב בניסיון שכנוע נוסף? אני מצטערת, יש לי הרגשה שהם לעולם לא יפסיקו…"
"ששש, זה בסדר, ולא, הם לא התקשרו היום… למרות שפגשתי בדרך את דניאל, והוא אמר שאת לא ענית לטלפונים שלו, והוא חושש שאת מסננת אותו… " הזעפתי את פניי לעברך וגלגלתי את עיני. דניאל, אחי הגדול, מרגיש צורך לדעת מה קורה איתי כל הזמן. אני כל הזמן אומרת לו שהוא יותר מידי מגונן, אבל הוא רק מנופף בידיו ("אז עכשיו אני מנופף בידי ומשלב אותם, ובתור אחיך הגדול, את צריכה להקשיב למה שאני אומר לך!") ומתעלם ממחאותיי.
אני מזהה את גב הכיסא שנאחזתי בו קודם לכן ומתיישבת עליו באיטיות. "הכל בסדר, והכל ימשיך להיות בסדר. מאז התאונה הוא מתנהג כאילו אני עלולה למות אם אני אשאר לבד אפילו לרגע. אוחח…" אני נאנחת. אני מרגישה את ידיך מחבקות אותי מאחור, ואת סנטרך נח על כתפי. "הוא אח שלך, והוא דואג לך, זה הכל."
"אני לא צריכה אותו שידאג לי." אני נוזפת בך בעדינות. "וחוץ מזה, יש לי אותך…" אנחנו צוחקים.
היום עובר מהר, ואתה עוזר לי להעלות חזרה לחדרי, למרות שאני ממשיכה לטעון שאין צורך בכך. אתה מתיישב לידי, מלטף את לחיי. "לא תישאר?" אני שואלת, קולי מהול באכזבה. האור מכובה, כך שגם אם אנסה להתרכז לא אצליח לראות את פנייך. הכל חשוך.
"את יודעת שאני לא יכול, אבל מחר אני אשאר, אני מבטיח." אני מרגישה את נשיקתך על שפתיי ועוצמת את עיני, מקשיבה לקול צעדייך עד שאתה מגיע אל הדלת, שומעת אותה נסגרת אחרייך.
אני זוכרת שאמרת לי פעם, אחרי התאונה, שכל החושים שלי הולכים להיות מחודדים יותר, עכשיו משאחד החושים שלי נפגע. שלי אכן התחדדו כפיצוי, אבל אני מניחה שלך ייקח זמן עד שתבין שגם הכאב שבי התחדד, ושיותר מכל אני צריכה אותך לצידי, תמיד.