אני בחרתי בך

אני יכול לשמוע את צעדיה במסדרון וכל מה שאני יכול לעשות זה לצנוח חזרה על הרצפה ולנסות להכין את עצמי בשביל הרגע בו היא תבין שלמרות הכל אני עדיין פגום.
אני לא יכול אפילו לחשוב על שום דבר שיגרום למצב הזה להיראות פחות רע בגלל שאני לא יכול להסתיר את ידי המדממת או להספיק לאסוף את כל רסיסי המראה לפני שהיא תיכנס, לפחות לא כאשר הרגליים שלי לא רוצות לשתף פעולה.
יש משהו בדרך בה היא נראית כשהיא נכנסת בדלת שגורם לי לתחושה לחזור אל גופי, אבל לא בדרך רעה, היא מעולם לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי, לא בכוונה לפחות.
אני חייב להודות שהיה משהו מנחם במראה שלה, עם האוזניות שכמו תמיד נמצאות באוזניה, האיליינר החד מספיק בשביל לדקור בן אדם והחיוך המתוק ההוא על שפתיה.
כולם היו דברים מוכרים לי, דברים אשר גרמו לי להרגיש בבית, וברגע ההוא זה כל מה שרציתי.
"היי, אז עצרתי בחנות מקודם וחשבתי שאולי אנחנו יכולים לבשל יחד, מה אתה חושב?" היא שואלת ונכנסת אל המטבח, אני מניח שהיא עוד לא קלטה את הנזק שעשיתי."זאת אומרת זה משהו שעוד לא עשינו יחד, וחשבתי שזה יהיה מדה-" היא לא מסיימת את המשפט הזה, היא פשוט עומדת בפתח המטבח ובוהה בי במשך כמה שניות, אשר נראות לי כמו נצח, אלוהים אני מקווה שהיא תגיד משהו עכשיו, לא משנה מה, הכל יהיה יותר טוב יותר מהשתיקה הרועמת הזאת. אני יכול לראות את עיניה נעות ממני אל עבר שברי המראה על הרצפה ואל עבר כתמי הדם שנמתחים מחדר השינה שלנו אל המסדרון, אני תוהה אם היא יכולה לנחש מה קרה, אני מקווה שלא כי מה שעשיתי היה ממש מטומטם, זאת אומרת מי רואה את ההשתקפות שלו ופשוט מחליט לשבור את המראה ברגע של רחמים עצמיים?
"היי," היא אומרת בסופו של דבר ומתיישבת על הרצפה לידי."מה קרה?" היא מלטפת את ידי ומנסה להעריך את הנזק, אני בטוח שכמות הדם על הרצפה הפחידה אותה אז סגרתי ופתחתי את אגרופי בשביל להראות לה שהכל בסדר, יחסית.
"כלום." אני ממלמל בסופו של דבר. אני לא רוצה שהיא תזוז מהמקום בו היא נמצאת עכשיו, כאשר רק סנטימטרים בודדים מפרידים בינינו, כאשר כל מה שאני יכול לראות זה את שפתיה המשלמות ועיניה הנוצצות, דברים אשר גורמים לי לשכוח למה אני שונא את עצמי, גם אם רק לזמן מה.
"זה משהו שאני צריך לטפל בו בעצמי." אני לא יודע למה אמרתי את זה, לעזאזל למה דיברתי בכלל.
אני ידעתי שאני הורס הכל כרגע והקטע הוא שאני אפילו לא לגמרי מבין למה. היד שלי מתחילה לכאוב שוב, אך אני לא יכול להתייחס לכאב חסר משמעות כל-כך כאשר כל מה שאני יכול לראות זה את הכאב בעיניה של הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיי. אני עדיין זוכר את הרגע הראשון בו מבטינו הצטלבו, עיניה היו כל כך צבעוניות ונפלאות והן גרמו לי להרגיש כמעט בבית ושאני לא אתחיל לדבר על הרגע בו היא התחילה ללכת לכיווני, זה היה אחד המאושרים בחיי.
"אתה לא יכול פשוט לדחוף אותי מעלייך ככה," קולה היה תקיף ואני פשוט רציתי להתחבא מתחת לשולחן כמו חיה מפוחדת."אני חשבתי שאנחנו אוהבים אחד את השניה." היא אומרת ובמשך זמן מה אני לא לגמרי מבין על מה היא מדברת, זאת אומרת, אני באמת אוהב אותה, הרבה יותר מאשר את החיים שלי, אבל אני חושב שפספסתי משהו בגלל שאני לא לגמרי בטוח על מה היא מדברת.
"איך אני אמורה להיות שם בשבילך בחלקים הטובים אם אתה לא מוכן לחלוק איתי את הרעים?" המשפט הזה לא הבהיר לי את הכוונה של המשפט הקודם, ואני חושב שזה בגלל שהיא כבר איבדה את חוט המחשבה שלה. אני מתכוון זה לא משהו חדש, המחשבות מסתחררות במוחה במהירות מפחידה שנייה אחת הן פה ובאחרת הן כבר נמצאות בחופשה באיביזה ו12 מחשבות חדשות דורשות את תשומת ליבה, אני יודע שנאי לא הייתי מצליח לתפקד אילו הייתי צריך להתמודד עם מוח שלא לגמרי מוכן לשתף פעולה.
"אני פשוט לא מבין מה את עושה עם כישלון כמוני." אני ממלמל בשקט, מחכה שהיא תצחק עליי, או שלא תדע מה לומר לי, אני יודע שאני הייתי פשוט קם והולך, מעולם לא היה לי כוח להתמודד עם עצמי.
"אתה לא כישלון בעיני," היא אומרת, קולה כל-כך רך שאני לא יכול שלא לרצות להאמין לה."אני אוהבת אותך, ובעיני אתה האדם הכי מושלם שקיים." באותו רגע, אני מבין כמה אבוד אני בלעדיה, דבר אשר לא בדיוק עוזר לי להאמין לה, זאת אומרת, מה מישהי כמוה עושה עם בחור אשר לא יכול אפילו להתאבד כמו שצריך?
"חבל רק שאנשים לא בוחרים במי הם מתאהבים." אני לא יודע למה אמרתי את את זה, הייתי צריך פשוט לחייך ולנשק אותה, להודות לאל על כל זמן שאולי יהיה לי איתה.
"אני בחרתי להתאהב בך," היא אומרת וצוחקת קלות. אני לא יודע מה עשיתי שמגיעה לי מישהי נפלאה כמוה בחיי, מישהי שמוכנה לעשות כל-כך הרבה בשביל אף אחד כמוני."אני הרי לא התכוונתי להתאהב בסתם אף אחד, ואתה התאמתה לי בדיוק." היא אומרת ונושקת קלות לאפי, שנייה לפני שהיא מתחילה ללכת אל עבר המטבח.
אני לא יכול שלא לתהות מה בדיוק היא חיפשה שהיא הצליחה למצוא בי, אך הבנתי שאם לא אנסה לפחות לעשות מאמץ, אני עלול לאבד לא רק אותי אלא גם אותה ואיכשהו, לאבד אותה מפחיד אותי יותר מכל. אז אני קם ממקומי על הרצפה והולך אחריה.
"אז מה בדיוק חשבת שנוכל להכין יחד?"