בוקר בעיר מתכתית

צלצול כועס העיר אותי בפתאומיות וקטע חלום מתוק שכבר הספקתי לשכוח. עטוף בקורי שינה השתקתי את השעון בשביל עוד כמה שניות של שקט. תמיד קינאתי באנשים שקמים ערניים, כאילו כל הלילה היה רק הכנה ליום שיבוא. צעדתי במהירות ברחובות הקרירים, גלגלי המחשבות עוד היו בסל""ד נמוך, למזלי. הלילה האחרון היה נקודת השבירה האמתית שלי ושל סיוון, שנתיים רצופות של עליות ומורדות הגיעו לסיומן, לפחות כך היה נדמה לי. כשהגעתי, המקום כבר היה פתוח, 8 שקיות פלסטיק שקופות, מלאות בתפוזים, המתינו שאכניס אותן פנימה ואפרוק לתוך הבאסקטים הירוקים. מלמולי שלום מהירים ורוטינה קבועה כשכל תכליתה היא לסיים כמה שיותר מהר בשביל להספיק סיגריה לפני שפותחים. לפעמים אני חושב שזו התחושה של רוב האנשים בעולם כלפי העבודה שלהם, ניכור אחד ארוך ומתמשך מהול בניסיונות בריחה. אני מביט בתמונה ענקית שתלויה על הקיר מולי, מסגרת זכוכית מכסה ציור מהפנט של אריה שואג לצד הכיתוב " GUTS YOUR TRUST " תמיד אהבתי את התמונה הזו, לא החלטתי האם זו נאיביות חולמנית או מציאות בהתהוות. בכל אופן התיישבתי לסיגריה בחוץ, השמש הספיקה לעלות אך עוד לא הצליחה לעמעם את הקור העז. סיימתי לעשן ואנשים כבר זרמו פנימה, כמהים לקפה של בוקר, תלויים בו, נאחזים ברגע החסד הפרטי שלהם לפני החזרה למעגל הניכור. אספרסו קצר לממהרים, הפוך חזק לישנוניים, תה עם ג'ינג'ר ולימון לחולים. הבוקר מתנהל בעצלתיים, המחשבות לא ממוקדות, הפעולות נעשות באוטומט בלי טיפת היסוס, משיכה של הידית, הידוק, סיבוב, לחיצה, הרתחת חלב, מזיגה וחוזר חלילה. השעות חולפות לאיתן עד לצהרי היום, אז משנה המקום את עורו והופך למסעדה לכל דבר ועניין, את המאפים והכריכים מחליפים סלטים ופסטות, ההפוכים ואחיהם לקולה זירו.
אני ערני יותר אך גם מעט עייף. אנשים נכנסים ויוצאים, מחייכים או כועסים, פונים בנימוס מתפתל או בדרישות חד משמעיות. אני מרוכז בניגוב כוסות יין ופתאום הם נכנסים, בצעקות. שלושה אנשים רעולי פנים, תוך שניות אני עד לסצנה שלקוחה מסרט מתח אמריקאי. הראשון שנכנס מחזיק בידו רובה סער, בחור נמוך עם קול צווחני, הוא לובש סרבל כחול כהה בדיוק כמו שני חבריו שמחזיקים אקדחים. ירייה נשמעת באוויר ולאחריה קול התנפצות חזק. כדור נורה אל תמונת הזכוכית, מנפץ אותה לחתיכות קטנות ומזכה את השודדים בתשומת לב מלאה של היושבים. הבחור הנמוך שמסתמן כמנהיג החבורה שואג " זה שוד, כולם להרים ידיים באוויר ולא לזוז" השניים האחרים סורקים במהירות את המקום ומתמקמים בעמדות מפתח, אחד מהם מסנן "מי שינסה להיות חכמולוג יקבל כדור" המקום בכאוס מוחלט אבל שקט להחריד, מדהים איך ניתן לשלוט באנשים באמצעות ההפחדה. הלידר פונה אליי "אתה! תאסוף מכולם את הארנקים ותשים אותם בשקית" אני מסתכל לו בעיניים, יודע שעליי להישמע לו אבל שבור רגשית אני מחליט להתחכם " לא" אני עונה. הוא מתקרב אליי ושואל "לא?" אני שומע את עצמי עונה " אל תערב אותי בעבודה המלוכלכת שלכם" הוא מכוון אליי אל את הרובה, עיניו הכחולות והגדולות הן הדבר היחיד שאני רואה עכשיו דרך המסכה שהוא עוטה, חשבתי שזיהיתי בהן הבנה. "אתה רוצה לאבד את חייך, בחור צעיר?" אני יודע שאין סיכוי שהוא יירה בי או לפחות כך מאמין. " אם אתה רוצה להפוך שוד פשוט לזירת רצח אז תירה בי אבל אני לא מתכוון לעזור" הוא יודע שאני צודק, מתעלם ממני ופונה אל הבעלים של המסעדה שעומד ממש לידי, מול הקופה. "תרוקן את הקופה ותאסוף את הארנקים מהאנשים או ששניכם תשלמו על זה" הוא מהנהן בשתיקה ועושה כדברו. הוא עובד מהר להפליא, החרדה שאוחזת בו גורמת לו לעבוד בצורה יעילה ביותר. תוך דקה הוא מסיים לאסוף את הכל ונותן שקית עמוסה במזומן וכל טוב לבחור. מנהיג השודדים לוקח את השקית וזורק אותה אל הרצפה, מוציא מכיסו גלון קטן של נוזל ושופך פנימה, לאחר מכן זורק גפרור והכל עולה באש, ערמות של שטרות וכרטיסי אשראי נשרפים כליל. השודד זועק " הייתם עדים לתחילתה של מהפכה, לא ניתן להם לשלוט בנו יותר, כסף הוא רק נייר, כרטיס אשראי הוא רק פלסטיק, אבל השליטה שלהם בנו היא אמתית" השלושה עוזבים במהירות, עולים על אופנועים שעמדו בחוץ ומסתלקים מהמקום. עמדתי המום, מבטי פנה החוצה, מעכל את ההתרחשות המוזרה שזה עתה אירעה. אני מסיט את עיניי חזרה פנימה, ומסך שחור מכסה את תודעתי, בהילוך איטי ובחוסר שליטה מוחלט אני מרגיש את הזמן והמרחב מתמזגים, משהו קורה לי ואני לא מבין מה. בעודי מנסה לפרש את המתרחש אני מאבד אחיזה עם המציאות, כאילו הפיוז שבמוחי נשרף. התעלפתי?
אני מתעשת בבהלה אבל אני לא נמצא בבית קפה עוד. אני במרכזו של שדה ענק, יותר נכון מעליו, שדה ירוק אינסופי ומעליו שמיים כחולים עם מעט עננים. אני מרחף מעליהם ומביט מטה, מתקשה להבין מה קורה לי. אני עף! מה לעזאזל?? אני מנסה לגעת בעצמי ולא מצליח, אין בי שום תחושה אלא רק מחשבה. אני נבהל, נחרד ממה שקורה לי. אני מנסה להיזכר, הבית קפה, הירי, מה קורה כאן? פתאום מכה בי ההבנה ואז עוד אחת ועוד אחת… השודד ירה בי, השודד ירה בי! הוא הרג אותי במקום! אבל למה?? למה אותי???למה ניסיתי להתחכם? זה בגללה? אולי רציתי למות קצת? אני משחזר את הסיטואציה במהירות ונזכר ברגע המדויק, במילים שיצאו לו מהפה "תמיד יש אחד, שעוזר ללמד את כל האחרים לקח" ואז הכל נהיה מעורפל. אבל מה קורה כאן…? אם הוא ירה בי אז איפה אני? מה קורה לי? מחשבה עולה בי, בעצם זה כל מה שאני עכשיו מחשבה בודדה שמרחפת באוויר, בין אדמה לשמיים, בין קודש לחול. מחשבה חדשה גונבת את תשומת ליבי, ריאלית יותר.
אם הוא הרג אותי, ייתכן שההלוויה שלי מתקיימת עכשיו? תמיד רציתי להיות בהלוויה שלי, לברר אחת ולתמיד למי באמת הייתי חשוב, אבל אני לא אוהב את המחשבה הזו, אם משהו בא לכבד את זכרי זה אומר שהייתי חשוב לו?! בכל מקרה חייב להציץ. אני דוהה באוויר, במהירות שיא, לשם, אני רוצה להיות שם, בהלוויה שלי. אני מגיע והמחזה כמעט ועוקר את ליבי ממקומו. כל האנשים שהכרתי בחיי ועוד כמה שלא, לוקחים תפקיד בטקס הקודר ביותר בחיי האדם.

אני חושב שאני שומע שיר מתנגן וזה מאד מוזר לי אבל מצד שני גם איפשהו מנחם אותי. משהו חשב על דרך מקורית לכבד את האירוע. זה נשמע מוכר, מה זה? שריקה, זה נשמע כמו רגאיי..היר א ליטל סונג איי רוט, יו מיי גאנה סינג איט…דונט וורי…בי האפיי..טוווו, טו,טווטו, טוטוטוטוטוטו…
הפרצופים מוכרים, הבעות הפנים פחות. הם כל כך עצובים. דמעות וזעקות. כולם הגיעו, בשבילי, כמו חתונה במעמד צד אחד. החברים מהתיכון, צבא, אוניברסיטה, אלו שליוו אותי כל החיים ואלו שהכרתי לאחרונה, אני רוצה לגשת אליהם ולחבק, לנחם, לספר שאני רואה הכל מלמעלה, להגיד שאני תיכף חוזר. אני ממשיך לסרוק פנים נפולות, ואז רואה אותה… לוקח לי רגע לזהות, העמידה היציבה שלה נראית חלשה מתמיד, רפוסה. היא לובשת שמלה שחורה ארוכה, השיער אסוף בצורה לא אופיינית, העיניים נפוחות מעצב, היא בכתה הרבה. היא עומדת ליד ההורים שלי, והם בוכים. אמא! אבא! עמדתי על פי תהום וכעת צללתי פנימה, זה שובר אותי מבפנים, דמעות מתחילות לזלוג לי מהעיניים, עצב כל כך עמוק וחד, טהור. אני מרגיש את הרטיבות בלחיים, העיניים צורבות, היי! אני מרגיש שוב! אני מעביר יד על הלחי הלחה ופוקח את עיניי. אור חלש עוטף את החדר, אני שוכב במיטה מוכרת, אני סורק את החלל ומגלה את החדר התל אביבי שלי. הכרית רטובה כמו שלא הייתה מעולם, ספוגה בדמעות מלוחות. הכאב עוד טרי ואני חש מועקה שלא ניתנת לתיאור. ברקע מנגן השעון המעורר ומבקש ממני להתעורר, דונט וורי בי האפי, טו טו טוטוו…אני מביט בשעון ומגלה שיש לי כמה דקות להגיע לעבודה, סיגריה כבר לא אספיק לעשן…