בתוך ארון

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי ארון בחדר, ארון גדול ורחב בעל מראה מרהיב שמעטר עצמו בכל צבעי הקשת. זה היה הארון שלי, שם שמתי את כל היומנים, המחברות, השירים, הסיפורים. שם היו כל הסודות שלי.
כל בוקר כשהתעוררתי הייתי מביטה על דלתות הארון, שלמרות שמאחוריהן דברים רבים, מעולם לא באמת הבטתי פנימה.
בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הארון הזה עושה שם, מי שם אותו ולמה? לא חשבתי על זה יותר מידי, אבל עם השנים סקרנותי גברה. הרי, כל חיי, סודותיי, כל מי שאני, הכל נמצא בתוך הארון.
יום אחד סקרנותי גברה עליי, פתחתי את דלתות הארון ונכנסתי פנימה. בתוך הארון היה חשוך, הרגשתי כל כך לבד בתוך הארון הגדול שהכיל רק אותי. ולמרות התחושות הנוראיות, לא הסכמתי לצאת, כאילו אם אצא אחשוף את עצמי, אראה לכולם את סודותיי.
המשכתי להתחבא בתוך הארון, הבטתי בכל השירים, הסיפורים, היומנים והסודות. סוף סוף ראיתי מי אני, אבל עכשיו אני מחביאה את עצמי בתוך הארון.
הייתי בארון הרבה זמן, אבל אף אחד לא בא לחפש אותי. כאילו כולם המשיכו כרגיל, רק אני תקועה בתוך הארון שלי, מסרבת לצאת. לפעמים הצצתי מעט החוצה, דרך הרווח הצר שבין הדלתות, ראיתי איך כל האנשים מביטים אל הארון, אך כאילו לא רואים אותו, כאילו רק אני יודעת על קיומו. אם אצא, כולם ידעו על הארון שלי, שמכיל בתוכו את סודותיי. אסור לי לצאת, אסור לי לחשוף את הארון שלי.
עברו ימים, שבועות, חודשים, אני עדיין מתחבאת בארון שלי. היה בו קר ובודד, הייתי כולי לבדי, בלי אף אחד. לפעמים תהיתי אם יש עוד אנשים מסביב שמתחבאים בתוך ארון משלהם. יכולתי לראות את האנשים סביב, אך הם לא ראו אותי. היו פעמים שרציתי לקפוץ מתוך הארון ולהגיד "אני כאן, תראו אותי!" אך לא העזתי. לפעמים אפילו הייתי פותחת מעט את הדלתות, אך מעולם לא פתחתי אותם עד הסוף.
מידי פעם הייתי תוהה לעצמי, למה אני בפנים? למה אני לא יוצאת החוצה? ממה אני כל כך מפחדת? הסקרנות היא זו שהרגה את החתול, זה לפחות מה שהייתי אומרת לעצמי כדי לא לצאת.
אך כמו שנכנסתי אל הארון, לא יכולתי יותר להתאפק, ואחרי זמן רב שהסתתרתי יצאתי אל אוויר העולם. כבר לא היה לי בודד, להיפך, הייתי מאושרת. סוף סוף, אחרי כל הזמן הזה, יצאתי מהארון.