התוגה

זה כמו בדיחה.
לא מצחיקה.
לשבת פה.
ולבהות בחלל הריק.
אני רוֹאֶה.
לבן.
צחור.
חלקיקים קטנים של לובן פזורים להם שם למעלה.
וזה כמו בדיחה.
לא מצחיקה.
כמובן.
לנסות לפענח את התוגה.
מהיכן היא מגיעה.
למרות שבוודאי כל אחד ואחת יודעים מהיכן היא באה.
אני,
לא יודע.
ולא,
אני לא משקר
כי לפעמיים אני מרגיש את התוגה הזאת.
ואני לא יודע מהיכן היא מגיעה.
כאילו יש לי חור בזיכרון שמקשה עליי לזכור.
לזכור מדוע אני מרגיש ריק,
כאילו חסר לי משהו.
משהו יקר.
בן או בת משפחה.
קרוב או קרובה.
משהו שהיה קרוב אליי.
פעם.
לפני עשרות שנים.
או,
אפילו לפני שניות אחדות.
התוגה מדכא.
מכשיל.
ואפילו,
עלול לגרום לאובדן.
אובדן עצמי.
שממנו לא יודעים כיצד לצאת.
כאילו זה מבוך,
אחד כזה מסובך.
שקשה מאוד לצאת ממנו.
ולמרות,
למרות כל הסיבובים,
והניסיונות,
וההתרוצצויות,
והרצון,
והאמונה,
והתקווה,
לצאת משם.
אי אפשר.
אי אפשר לצאת מין המבוך המסובך,
הארוך,
והאין סופי הזה.
אז אני לא הולך.
לחפש.
לנסות להבין.
מה קרה?
איך קרה?
מדוע קרה?
מתי קרה?
אני פה.
בינתיים.
לפחות לחמש שש שנים הבאות.
יושב.
על כיסא.
לפעמיים על ספה.
תלוי מה אני רואה ראשון.
קורא עיתון.
או מאזין למוזיקה.
ולא שובר את הראש.
בניסיונות לנחש.
מתי הבדיחה הזאת,
תהיה מצחיקה.
מתי זה יגיע לרמה של,
סטנדאפיסטים.
מתי התוגה תעלם.
כי בינתיים.
היא עדיין,
כאן.
יושבת ממש לידי.
מאזינה כמוני,
לזמר שאני אפילו לא יודע את שמו.
רק אוהב,
אוהב את המוזיקה שלו.
ופעמים אחדות היא עוברת לאדם אחר אך,
בדיוק אחרי כמה שניות.
היא שוב,
חוזרת,
חוזרת אליי.
איל האדם האהוב עלייה ביותר.
אני,
זה שלא,
לא אוהב את התוגה.
אך גם לא שונא אותה.
כי אם אני חושב על זה,
לעומק.
אילו התוגה הייתה בת אדם.
אז,
יכולנו להיות חברים,
ומאוד טובים.
אז…
זה כמו בדיחה.
לא מצחיקה.
לשבת פה.
ולבהות בחלל הריק.
כי אני לא רואה.
כלום.
מלבד התוגה.