התשוקה לשיר

" לא לא לא! חבר'ס, מה זה! לא אכלתם ארוחת בוקר!" אמר באכזבה מת'יו. המורה שלנו. המחנך שלנו. המורה שפגע בי כול כך הרבה, עשה כול כך הרבה בשביל עצמו. הדבר היחיד שהוא נתן לי, זה לשיר. הוא גילה שיש לי קול יפה, הוא גילה את התשוקה שלי לשירה ולמוסיקה. אני ישבתי מול השולחן שלי, מחכה לקטע בו אני שר סולו. בית שלם! מת'יו מעולם לא נתן לי דבר כזה! הייתי יכול להיות שמח אלמלא האירועים האחרונים. מת'יו פגע בי מאוד. הוא פגש את אימי במסעדה בה עבדה, והם דיברו וכך היא לא קיבלה משכורת, לא שאכפת לי מכסף, גם ככה אני בפנימיה המזופטת הזו.
מת'יו הסתכל עליי במבט מאוד כועס. ואמר: "נו, אז בואו נתחיל מ-החיים המתוקים" אמר והמקהלה, זאת אומרת הכיתה שלנוף שהפכה למקהלה. פרעתי את שיערי השטני שלא משנה מה תמיד ישאר חלק ומסודר כזה, לא משנה כמו המנהל יסטור וכמה המורה לספורט יכעס עליינו שלא רצנו קילומטר בחמש דקות.
הם התחילו לשיר, ואני קמתי מהכיסא שלי והתקרבתי אליהם, הם היו אמורים לעצור במילים-כשהאוקיינוס לוחש- ועכשיו אני הייתי צריך לשיר את הסולו שלי. מת'יו הסתכל עליי, ואז הורה להם להמשיך כאילו אני לא קיים. לא הסכמתי לזה כלל, למה הוא מוחק אותי?! מה קרה לו!
"מה עם הסולו שלי?!" הרעמתי.
"מה? איזה סולו" שאל בלעג קט מת'יו
"הסולו שלי!" צעקתי.
"אה! הסולו הזה שלך! לא… נסתדר בלי הסולו שלך" הוא כיווץ את עייניו, וראיתי שהוא מתכוון למה שקרה אז, אז כש…..
אימא שלי הגיע, והיא יכולה לבוא רק פעם החודש, אז היא הגיעה, היה זו חודש מאי בערך. בזמן שיעור מתמטיקה ראיתי אותה פתאום יושבת ליד מת'יו הזה, והם מדברים, קרובים כול כך! הכעס גאה בי, טרקתי את החלון בכעס, אבל המורה למתמיטקה לא שם לב התיישבתי והתחלתי לבכות, ללא קול. רק דמעות. הוא גנב לי את אימא שלי! רציתי צרוך, בעטתי חלושות בשולחן שלי ושל פפינו. הקטן ביותר בכיתה, בן 6 לערך. לא יותר ואני כבר בן 12. הוא גנב לי את אימא שלי. אפילו ה לא אמר שהיא תבוא היום. לא, אני לא מסכים לזה, הכנתי פצצת דיו. אוקיי אני משקר, בכללי קניתי ביורו אחד את הםצצה הזו, לפני ההפסקה יצאתי אל החלון, הסתכלתי על אימי ועל מת'יו שמת'יו הזה, שאני ששנאתי ממש, וזרקתי עליו את הפצצה עם זעם ועצב. דמעה אחת ירדה מעייני אל זווית פי, כולם הקיפו אותי והוציאו אותי מהכיתה לאחר מכן הושיבו אותי על המדרגות הרעועות והתחילו לצרוח: מה זה! איך אתה לא מתבייש! יענישו אותך! לא יתנו לך לשיר! הייתי אדיש ומחקתי את קולותיהם ההומים, לא רציתי לשמוע, אני יודע שיכעסו עליי, במיוחד אימא, מת'יו עמל שבועות רבים כאשר אני הייתי בהסגר, בעונש, הוא אמר שאני חולה, אול לא יכול לפגוש אותה. כי הייתי בעונש, אבל לא אמר מעולם זאת.
אימי ומת'יו עלו במדרגת וראו התקהלות, ולא ראו אותי. ראשו של מת'יו היה מכוסה בדיו כחולה שזלגה מראשו אל צווארונו, וראיתי שאימא מחזיקה בדאגה מטפחת מוכתמת, זאת אומרת שחלק מהדיו היא הורידה, אנשים היו חושבים שזה משעשע, אבל לא, כעסתי באותו הרגע יותר מתמיד וצחוק מריר יצא מפי. אימא שלי מלמלה משהו כמו: אתה לא הבן שלי, כשהבינה שזה היה אני, ורצה משם בדמעות, ואני רצתי משם אל חדרי, שחס וחלילה לא יראו אותי בוכה, הייתי אחת המבוגרים והבוגרים והיפים החכמים והמציקים והמגניבים בכיתה. אסור שיראו אותי בוכה, אסור
"מה?!" צעקתי. מה הוא, המנוול הזה מחק את הסולו שלי?! שוב אותו הדבר, שוב אני בוכה. מה זה?! זה לא אניQ אני לא בנאדם שבוכה!
דחפתי ונתקלתי בכול בנאדם שראיתי עד שהגעתי לתא השירותים. ובכיתי. ובכיתי ובכיתי בלי להתבייש פתאום שיערי היה סטור ולא חלק כרגיך.
בטח הוא מרוצה עכשיו, חשבתי לעצמי באותה העת. בטח כיף לו לדעת שאני בוכה ומשפיל את עצמי מול… עצמי!גיליתי מי אני, אכזרי חסר גבולות בעל כשרון ויופי. והעל אימא כועסת.
אבל בטח מת'יו, עוד באותו מהיום בו ראשו התכסה בדיו חלקלקה שכנע אותה שהכול בסדר.
הוא אוהב אותה.
אני חייבת להודות בזה.