זה לא הוא.

בעודי יושבת על הספה הוא שוכב על ברכיי, מעבירה את ידי בשיערו ומרגישה כיצד האהבה שלי כלפיו כמעט ונעלמה כלא הייתה.
עברו חמש דקות ואני כבר מרגישה את נשימתו איטית המעידה על שנתו.
אני שמה את כפות ידיי על פניי כדי להסתיר את דמעות הבלבול שלי. לאן הם נעלמו? לאן התפוגגו?
אני רוצה לאהוב אותו. אני רוצה את הימים העצלנים שלנו כשאנחנו שוכבים במיטה ולא עושים כלום חוץ מסרטים ואוכל.
אני רוצה את הריגוש שבריבים. את החוויות.
זה לא הוא, זה לא שהוא כבר לא מה שהיה. הוא משקיע בי, מראה לי את אהבתו. אבל לשווא.
הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בעולם, ואני עוזבת אותו. גם אם זה רק במחשבות. הוא לאט לאט יוצא מהן.
אני מאמינה באהבת אמת, ולמרות עשר השנים איתו, זה לא הוא.