חוסר התחשבות

זו לא הייתה מוזיקה רעה, פשוט לא רציתי לשמוע אותה אז. זה כמו שהמצחיק של הכיתה משמיע צליל חורק מהלוח. כולם שונאים את זה חוץ מהמצחיק. אני חלילה לא משווה צלילי מוזיקה לרעש מציק של ילד אידיוט. אני בסך הכול רוצה להגיד שלא כולם באותו הראש. זה שאדם מסוים נהנה מצלילים היוצאים מביתו אין אומר ששאר העולם ייהנה גם הוא.
בשבוע שעבר השכן שלי השמיע בקול שירי ארץ ישראל.
לעיתים הוא אף הצטרף למוזיקה וליווה את השירה בקולו הרדיופוני. הייתי יכול לרדת קומה ולבקש אותו להנמיך, אך לא פגשתי אותו אף פעם בעבר, וכל העניין לא נראה לי הולם. סגרתי את חלונות ביתי. ניסיתי לאטום אותו לקול, אך זה מצא דרכו אל תוך חדרי גם מבעד לדלת הסגורה. אנסה להמשיך בעיסוקי כרגיל, חשבתי. שלפתי ספר ממדף הספרים העמוס והתחלתי בקריאה. הייתי מצליח להתרכז בכתוב לשלוש פסקאות, ואחריהן אוזני ניסו לפענח את מילות השירים של השכן לכמה רגעים עד שהייתי מתעשת.
זו אינה סביבה לקרוא, חשבתי, והחזרתי את הספר למדף. אפילו לא הזזתי את הסימניה שכן, לא באמת התקדמתי. העלי ללכת לאדם זר ולדרוש להשתיק את המוזיקה? הייתה זו שעת בוקר- צהריים ותכף ממילא ילך השכן לישון, חשבתי. למה שאטרח בכלל לרדת קומה, ולדבר עם זר כשעוד כמה דקות המוזיקה ודאי תיפסק?
אך המוזיקה המשיכה לנגן ולעצבן, והקול הרדיופוני שלו המשיך להרעיד את קירות אוזני. אני אראה סרט, חשבתי, אני אגביר את הטלוויזיה עד שלא אשמע את המוזיקה. גם ככה תכננתי לראות סרט אחר הצהריים. בחרתי סרט מה- V.O.D ועל כותרות הפתיחה שלו עדיין שמעתי את המוזיקה מלמטה. הסצנה הראשונה של הסרט נפתחה עם מוזיקת רוק קצבית. הגברתי עד שזו עקפה את המוזיקה מלמטה. התוכנית עבדה חוץ מברגעיו השקטים של הסרט, הרגעים שבין הדיבורים, בהם עדיין שמעתי שירי ארץ ישראל ישנים. ניסיתי להבליג, אבל אחרי רבע שעה ויתרתי.
הייתי חייב לעשות מעשה דרסתי. זו מלחמה שעד כה סירבתי להכיר בקיומה. ידעתי שאין ברירה. אני חייב להילחם בשירים הפטריוטיים שלו עם שירי הרוק הכבדים שלי. חיפשתי במחברותיי את התווים של Black Dog של לד זפלין, וחיברתי את הגיטרה שלי למגבר. המגבר שלי לא ראה בעבר עוצמות כמו שהוא עמד לראות אז. המחברת הייתה פתוחה מולי ורעש סטטי חזק יצא מהמגבר. כמה נקישות של אצבעותיי על המיתרים השמיעו רעש שהדהד בכל הבית. עצמתי עיני, ונשמתי עמוק.
Hey, hey, mama, said the way you move, gonna make you sweat, gonna make you groove, לחשתי, ואז ניגנתי את הריף המגניב ההוא כל כך חזק שהרגשתי רע בשביל השכנים האחרים. אין מה לעשות, אני נלחם את המלחמה של כולנו. אחרי הריף הייתי בשקט, ועדיין שמעתי שירי ארץ ישראל עולים מלמטה.
Oh, oh, child, way you shake that thing, gonna make you burn, gonna make you sting, אמרתי הפעם יותר חזק, וניגנתי שוב את אותו ריף מגניב. אחרי הריף שוב יכולתי לשמוע את המוזיקה ההיא. פרטתי פעמיים עם יד שמאל כשחסמתי את כל המיתרים עם ימין. לקחתי אוויר.
Hey, hey, baby, when you walk that way, watch your honey drip, can't keep away כבר צעקתי, וניגנתי את הריף פעמיים. כשהגעתי לקטע המעבר שמעתי צעקות.
אתה יכול להנמיך אולי את החרא הזה? הן אמרו.
אתה יכול אתה להנמיך את החרא הזה? עניתי בתגובה.
זה לא ממני, הוא צעק, וברקע עדיין נשמעו באדישות שירי ארץ ישראל ישנים.
חיבקתי את הגיטרה בלי לזוז, ובהיתי במגבר. אני מוסיף לכאוס של המלחמה, אבל לא פותר אותה, חשבתי. הייתי חייב ללכת לשם. לטפל בעניינים בשטח שלו. כיביתי את המגבר, ונעלתי נעליי. יצאתי למסדרון השומם, וירדתי קומה בחדר המדרגות החשוך. דפקתי על דלת הפלדה של השכן מלמטה- שלוש פעמים, ואז עוד פעמיים- איש לא פתח. דפקתי שוב בלי הפסקה למשך 10 שניות, ואף צלצלתי בפעמון פעמיים. בהיתי בדלת, וקיללתי את שם המשפחה שהיה עליה.
פניתי כבר ללכת, ובאמצע הדרך למדרגות נעצרתי. הבחנתי בארון החשמל שלצדי. פתחתי את דלתו, ונחשפו בפני המפסקים של כל הקומה- שליטה מוחלטת. הדלקתי שוב את האור במסדרון, וניגשתי לדלת השכן. מעליה היה המספר 17, כתוב ממסגרת זהובה ושקופה. חזרתי לארון ומצאתי את 17. הורדתי את המפסק בשם 'ראשי', והמוזיקה נפסקה. שמעתי אז את השכן עם קולו הרדיופוני שואל "מה קרה?" את האוויר. הוא פתח את הדלת, ולעיני נגלה אדם אותו לא ראיתי אף פעם בעבר.
מה אתה עושה? הוא שאל כשראה אותי עם הארון. התקרבתי אליו במהירות והכנסתי לו אגרוף ללחי. השכן המסכן לא היה מוכן לזה, ולא ניסה אפילו לחסום את המכה. הוא נפל ארצה ובהה בי בהלם. סרקתי את דירתו שהייתה ריקה מאדם. השכן המסכן ככל הנראה ערך מסיבה קטנה רק לעצמו.
סליחה, אמרתי, והסתלקתי משם. בדרכי חזרה למעלה הרמתי את 'ראשי' חזרה למעלה, והמוזיקה חזרה. ישבתי בדירתי וניסיתי להתעלם ממנה, ואחרי מספר דקות היא נפסקה.
מאותו היום לא נשמעה עוד מוזיקה מהדירה למטה. אני עדיין רואה את השכן לפעמים במעלית. אנחנו נמנעים מקשר עין. אני מקווה שהוא לא נפגע יותר מידי.