חתול רחוב

אני שומעת היטב את הדפיקות בדלת, ובגלל שאני יודעת היטב מי עומד מאחורי הדלת ההיא, אני בוחרת להתעלם ממנו, זאת אומרת, אני מנסה להתעלם ממנו, אלוהים יודע שהבחור הזה עקשן יותר ממה שזה בריא לו.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת ופתחת את הדלת בכזו תנופה, שלרגע אחד חשבתי שהוא עלול ליפול פנימה. אני כמעט מצטערת כאשר זה לא קורה, אבל אני לא אומרת דבר.
"באתי לראות אותך." הוא אומר ונושק קלות ללחיי ונכנס אל תוך הדירה בלי רשות, הוא כמו חתול רחוב פרוע שאיכשהו תמיד מצלח להיכנס אפילו כאשר כל הדלתות והחלונות נעולים, אני מניחה שאין דבר העומד בפני הרצון של יצור ללא דבר לאבד.
"אם באמת היית רוצה לראות אותי לא היית מתחמק ממני כל השבוע האחרון." המרירות בקולי צורמת בצורה מוזרה, ואני יכולה לראות שגם הוא שם לב לכך. הוא מסתובב לעברי בדאגה ובפשוט בוהה בי במשך זמן מה, עיניו הכהות מנסות לתפוס את מבטי אך אני עדיין לא מוכנה לזה, אני לא מוכנה לסלוח לו עדיין, לא מוכנה פשוט לתת לו לשחק בי ככה יותר.
"אתה רוצה לספר לי למה אתה באמת פה?" אני שואלת באנחה, אני לא יכולה לכעוס עליו לנצח ולמרבה הצער, הוא מודע לכך. אני מביטה בדרך בההוא מתהלך כאילו המקום הזה שייך לו, הוא מזכיר את אביו ברגע ההוא, עיניו הכהות לא משקפות דבר חוץ ממני ואני תוהה מה היה קורה אילו הוא היה גודל בבית נורמלי, אם הוא באמת היה יודע מהי אהבה.
"הייתי רעב." הוא אומר והמבט בעיניו מזכיר לי חתול רחוב שהצלתי פעם, אותן עיניים רעבות ענקיות וכישרון מוזר להיכנס לי ללב. אני פשוט בוהה בו במשך זמן מה, אני חושבת שזו הדרך שלו לבקש מחילה, להזכיר לי את הפעמים שצחקתי למשמע ההצהרה הזו, וביום רגיל זה אולי היה עובד, אבל אני פשוט עייפה מידי בשביל השטויות שלו כרגע.
"אז באת לנשנש את האושר שלי?" הקול שלי מפחיד אותי לרגע, מעולם לא שצעתי אותו קר כל-כך, אבל זו רק עוד הוכחה לכך שהוא מוציא את הצד הרע שלי החוצה, חבל רק שלא ידעתי זאת לגביו לפני כמה חודשים, זה היה יכול לחסוך לי כל- כך הרבה סבל.
"את באמת לא רואה את זה? אני רעב בשבילך." הוא אומר אבל זה כמעט כאילו הוא מדבר בשפה אחרת, אני לא לגמרי מבינה מה הוא רוצה ממני והוא רואה את זה היטב בפני. הוא מעביר יד בשערו וחושב כיצד להמשיך את השיחה הזו, ולמרות שאני מקווה שהוא פשוט יכנע וילך, חלק קטן בי מסוקרן, אם כי אני לא אודה בכך.
"אני רעב למגע שלך, לידיים שלך על גופי," הוא אומר ומניח את ידי על מותניו, אני רוצה להתנגד אך גופי בוגד בי."לשיערך בין אצבעותיי," הוא מוסיף בזמן שידו משחקת בתלתל סורר."לשפתייך." הוא מוסיף ונושקת לי קלות, שפתיו אינן אלא זכר של מגע, כמעט כאילו זה לא קרה אפילו ומשום מה זה מאכזב אותי.
"אבל לא רק את זה אני צריך, אני לא שטחי כל-כך," הוא מתרחק ממני מעט, אך כל מה שאני יכולה לעשות זה לבהות בעיניו, אני לא מכירה את הדרך בה הוא מביט בי. "אני זקוק גם לצחוקך המתגלגל באוזני, הדרך בה את תמיד דואגת לי גם כשאני אידיוט גמור, אני רעב לנוחכות שלך." הוא מוסיף ומפנה את גבו לי, משאיר אותי כל-כך מבולבלת שאני אפילו לא יודעת מה לחשוב יותר, זאת אומרת, הינה הוא אומר שהוא לא יכול בלעדי, אך הוא ממשיך להתעלם ממני, להעלם לי, אני פשוט לא מבינה אותו.
"ולמרות זאת, אני רע לך ואני מודה לזה היטב, אך לא חשוב כמה אני מנסה להפסיק לפגוע בך, כמה אני מנסה לשמור מרחק ממך, אני לא יכול." הוא נשמע כל-כך שבור באותו רגע שאני פשוט לא יכולה להקשיב לזה יותר, אז אני פשוט מחבקת אותו ושונאת את עצמי רק לרגע אחד על מה שאני עומדת לעשות.
"אז תפסיק לברוח לי," אני לוחשת לו בזמן שהוא מחבק אותי בחזרה. "אתה יודע שאתה פוגע בי רק כאשר אתה משאיר אותי לבד."