"יום אחד תבין", כלומר, לעולם לא

"אני לא מבין."
אנחה. "אתה תבין יום אחד."

ועדיין אני לא מבין. עדיין אני לא מבין למה זה קרה. ועדיין אני לא מבין למה אני נשארתי. אני לא מאמין במזל, וגם לא באלוהים, אז למה? למה זה היה חייב לקרות? אין שום חוק מדעי בנושא הזה. למעשה, אם כבר מדברים על מדע, זה אפילו לא היה אמור לקרות.
אבל זה קרה.
למה? אני רוצה סיבה, אני רוצה הסבר, אני רוצה הוכחה. אני רוצה להבין למה. אם זה בגלל מישהו, אדאג שהוא ישלם על כך ביוקר. אם זה בגלל משהו, אנסה לכל הפחות להזהיר אחרים. אבל אין לי סיבה, ולא הסבר ולא הוכחה. אני תוהה, אני יכול לשער, אבל זה תמיד יוותר בגדר השערה. אני תוהה, אבל לעולם לא אוכל לאמת דבר.
וזה כל כך מכאיב, ומציק, ומעיק. בטח אם הייתי מאמין בשטויות כמו אלוהים או משהו, הייתי יכול לשכנע את עצמי שזה בגלל האל. אבל אני לא מאמין. אני דורש הוכחות, ואין הוכחות לאל, אז למה להאמין בו?
אני מרגיש כל כך ריקני. מחוסר הידיעה, מחוסר האמונה, ומהחיסרון שלהם. ואני כל כך מתגעגע. ואני רוצה שהם יחזרו, אבל הם לא, פשוט לא. זה שקר.
אז למה זה קרה? זאת השאלה. השאלה הכי גדולה בחיים התמוהים שלי.
אין תשובה.

"אז אבא, למה זה קרה?" הוא שאל. לא ידעתי מה להשיב, אז הזרמתי את השיחה לכיוון אחר. אבל השאלה שלו לא מפסיקה להדהד במוחי, להטריף אותי, כי גם אני לא הפסקתי לשאול אותה במשך עשרים וחמש השנה האחרונות, עד עכשיו.

"סבא.. אני פשוט לא מצליח להבין למה. לפי התיאור שלך, זה לא היה אמור לקרות."
עדיין אין לי תשובה. וגם לא תהיה לי.
אז התחלתי לפתח אמונה קטנה.
"זה לא היה אמור לקרות, אבל זה פשוט קרה."