כתוב על המצח

כתוב על המצח.

לא לכל אדם, יש לדעת, כתובים דברים על מצחו. לאחי עמיחי, למשל, היו על
המצח כתוביות כל העת. כתוביות מתחלפות. שאני לא ראיתי ואולי ראיתי ולא ידעתי לקרוא בהן אבל אמא שלי בילתה דקות תמימות מידי יום בקריאתן בקול רם. כל יום, בשתיים, הייתי צריך להיכנס לחדר של עמיחי ושלי ולמיטה ולישון עד ארבע. אמא, פותחת סדק צר, פעם או שתיים, בזמן השינה המדומה שלי, ומציצה. בחדר התריסים מוגפים. קריר ואפלולי וקשה להאמין שבחוץ אמצע היום. אני שוכב בעיניים עצומות ויודע שאבא תכף יבוא. הוא נכנס, מנשק את אמא בקול רם והיא אומרת לו, 'כבר אחרי שתיים וחצי. דאגתי לך.'
אין לי שעון. גם לעמיחי אין אבל הוא יודע לקרוא במחוגים שעל השעון התלוי על קיר המטבח. ויהיה לו שעון. בעוד שנה כשיהיה בר-מצווה. אני מחכה שזה ייקרה ועוד לפני שזה ייקרה אני אלך לגן. אני מאוד רוצה ללכת לגן אבל פוחד. כל ערב, לפני השינה, אני מבקש מעמיחי שיספר לי על גן הילדים. עמיחי מספר לי על הגננת, רותי, ועל הילדים הקטנים שאת כולם הוא מכיר כי הם גרים קרוב אלינו והרבה מהם הם האחים הקטנים של החברים שלו. לעמיחי יש הרבה חברים וחברות.
אחר-כך יש קולות של כלים. אבא אוכל. אמא שואלת אותו אם הוא רוצה עוד מרק. הוא לא רוצה והולך לבית השימוש. עוד אחר-כך הם מדברים. אני לא מבין הכל. לפעמים אני מפסיק לשמוע את הדיבורים שלהם. אבא הולך. אמא אומרת לו, 'מה עם עמיחי? הוא תמיד מסתובב אחרי בית-ספר'. אני נושך את השפתיים שלי, פוחד שאבא יגלה לה. אבא אומר לה שהוא בטח בספרייה. אני שמח כי אני יודע שעמיחי לא בספרייה. פעם הוא לקח אותי לשם ואין שם בכלל מה לעשות. רק הרבה מאוד ספרים והרבה מאוד שקט. דלת הרשת נטרקת.
אבא הלך. אני חושב שאולי כשאהיה בן ארבע וחצי, עוד מעט, ואלך לגן, אמא תרשה לי לראות את אבא בצהריים ולא רק לשמוע את הקול שלו. אני מתגעגע אליו מאוד. ואל עמיחי אני מתגעגע. כל הזמן.
יש שקט. אני עוצם את העיניים. אמא מציצה לחדר. אני כבר מתכונן לקום כי בפעם הבאה שדלת הרשת תרעיש זה יהיה עמיחי.
אז היא נטרקת ואני קם ויוצא מהמיטה ומהחדר, משפשף את העיניים ועושה את עצמי מתעורר משנת הצהריים שלי, ורואה את עמיחי. גדול וגבוה ומזיע ואמא אומרת לו, 'כתוב לך על המצח ששיחקת כדורגל'. אני מסתכל לעמיחי על המצח ולא רואה כלום. אבל על נעלי ההתעמלות שלו אני רואה בוץ. והילקוט שלו כל כך שמן שאני בטוח שיש בו כדורגל.
הוא רואה אותי ואומר לי, 'בוא הנה קטנצ'יק', ומחבק אותי חזק ומנשק וגם את אמא. ונכנס לחדר שלנו וזורק את הדברים שלו על הרצפה ופותח את התריסים ויש לי אור. כי עכשיו, אני יודע, הוא יישאר בבית איזה זמן עד שמיכאל יבוא לקרוא לו. ואולי, אם יהיה מזל, אז הם יישארו כאן בחדר ועמיחי ירשה לי להיות אתם בתנאי שאשב בשקט. אני תמיד יושב בשקט ועמיחי הוא האח היחיד שמרשה לאח קטן להיות אתו כשבאים חברים.
אם יהיה עוד יותר מזל, מיכאל בכלל לא יבוא אלא רק לארוחת ערב. כי אמא שלו לפעמים חוזרת מאוד מאוחר. הוא ילד מסכן, אמא שלי אומרת, ערבים הרגו את אבא שלו ויש לו רק אמא. שכל הזמן מתרוצצת למצוא לו אבא חדש. וזה קשה, אמא שלי הסבירה לאבא שלי, כי כולם יודעים שאין לה רחם ועוד ילדים כבר לא יהיו לה. אני מיד חשבתי על אמא של מיכאל, שהיא יפה מאוד, איך היא רצה ברחובות כשכבר חושך ושואלת אנשים, אפילו זרים שלי אסור לענות להם, אם הם רוצים להיות אבא של מיכאל.
וחוץ מזה שמחתי שלי עוד יש רחם. אם כי לא ידעתי איפה הוא בדיוק בגוף. כי אני מרחם על החתולים שבחצר ומבקש מאמא לתת להם חלב. והאמא היפה של מיכאל, שאין לה רחם, שופכת עליהם מים רותחים, שיברחו משם.
מה עוד כתוב לעמיחי על המצח? שהוא לא רחץ מאחורי האוזניים. שהוא לא הכין שעורים בחשבון. שהוא לא אכל את הפולקע, אלא נתן למיכאל שאוכל הכל. שהוא לקח את הקטן, זה אני, להסתובב בפרדס של המשיגענה. זאת השכנה שרודפת עם מקל.
כשאני כבר בגן חובה, כתוב לעמיחי על המצח שהוא הלך לקולנוע והיה בסרט שאסור לילדים לראות. והוא דווקא אמר לאמא שהיה עם מיכאל אצל שרה'לה. ילדה מהכיתה שלהם שתמיד מכינה את כל השעורים. כשאני כבר בכתה ה', עמיחי חוזר מן הצבא הסדיר בדיוק בזמן להציל אותי ממוות מגעגועים, אחרי שלושה שבועות שלא היה בבית. אחרי כל הנישוקים והחיבוקים, אמא שואלת אותו איפה היו האימונים האלה והוא אומר לה, ' כאן, קרוב'. היא מסתכלת עליו ואומרת, 'כתוב לך על המצח שאתה משקר.' אבל לא כתוב שם מקום אחר ואני רואה, כשאנחנו מתקלחים בערב, עמיחי ואני, שהוא מאוד שזוף. וחושב שאולי הם היו בדרום, האימונים האלה שלו.

כשאני בן שבע-עשרה, הוא בא הביתה מן הצבא. הוא כבר קצין בקומנדו הימי והוא בצבא-קבע וכל הבנות מתעלפות כשהן רואות אותו עובר. ואם הן בכלל מדברות אתי, זה עליו. אבל עמיחי מדבר רק על בת אחת. יעל. שצעירה ממנו בארבע שנים ומבוגרת ממני בארבע שנים. ככה שהיא באמצע שלנו. ובכלל לא איכפת לה שהרבה פעמים, כשהיא באה אלינו הביתה לבקר את עמיחי, אני יושב להם באמצע הפגישה וקורא ספר. היא גם לא מתלחששת עם עמיחי כשאני בחדר. על הכל היא מדברת בקול רגיל ושלה הוא די רם ומתנגן מתון.
מעט אחרי שהתחילה המלחמה סיפרה לו שהיא בהריון. בשלווה. באותה שלווה אם כי בשמחה, ענה לה עמיחי שרק תיתן לו 'לגמור' את המלחמה הזאת ואז יתחתנו. יעל אמרה לו, 'תגמור בנחת. אנחנו נחכה', והסתובבה אלי. בדיוק בזמן לראות אותי מחוויר כליל ואז מאדים. וחייכה אלי.

מלחמה. אמא משביעה את עמיחי שיספר לה לאן הוא חוזר ביום ראשון. עמיחי אומר שהם לא בפעילות מבצעית. אמא עונה לו שכתוב לו על המצח שהוא משקר. הוא חוזר לצבא ביום ראשון וביום שישי בצהריים נכנסים לחצר שלנו חמישה אנשים במדים שכתוב להם על המצח שבאו להודיע שעמיחי נהרג.