מארה

הסיפור שאני אספר לכם, הוא הסיפור על איך מצאתי את מותי.
הו, אך אל תדאגו, זה לא סיפור מפחיד או מצמרר, לא משהו שידיר שינה מעיניכם העייפות, זה סיפור די מעניין, והאמת היא שהוא אפילו לא שלי.
הסיפור הוא של נערה בשם מארה.
מארה לא הייתה אחת מהנערות הפופולריות ההן, פשוט בגלל שהיופי שלה לא היה מסורתי כמו זה שלהן, היופי שלה היה שונה, נכון, היא הייתה רזה והעור שלה היה כל-כך חלק שזה היה כמעט בלתי אפשרי, אך בניגוד ליופי הרגיל של הנערות ההן, היופי שלה היה נעוץ איפשהו בין השיער הכחול והחיוך המעט שבור שלה, אלוהים, החיוך ההוא היה יכול להפיל חללים.
היא הייתה אחת מהנערות ההן שהיו מושלמות על נייר, היא התנדבה, היו לה ציונים מושלמים, החיסרון היחיד שלה היה העובדה שהיא מעולם לא ידעה לעבוד בצוות, אך זה לא מנע מאוניברסיטות לריב עליה, ותאמינו לי כאשר אני אומר לכם שהן היו מוכנות לשפוך דם בשביל לזכות בה.
כמובן שהיא מעולם לא תכננה ללכת לאוניברסיטה, לא באמת, היא התבדחה על זה, על כמה מדכא ומטומטם זה בטח יהיה, אך היא מעולם לא תכננה להמשיך ללמוד, אני לא יודע למה, אולי היא תמיד ידעה שהיא לא תספיק לעשות את זה.
היא הייתה שחיינית תחרותית, אחת מהטובות ביותר שיש, אם היא הייתה יכולה, היא הייתה ממשיכה לחיות לנצח, אם הייתי יכול, הייתי מעביר נצח כאשר אני מביט בה שוחה.
היא האהבה לשחות באגם, אני לא יודע למה היא עשתה את זה, כולם ידעו שהמקום ההוא מקולל, אולי היא אהבה את השקט, את העובדה שאין איש מסביב שיפריע לה לעשות את מה שהיא אוהבת לעשות.
היום בו היא מתה היה היום האחרון של הלימודים, היא הייתה מאושרת, חופשייה, החיוך שלה היה פחות שבור באותו יום, וזה גרם לי להיות בעננים, תמיד אהבתי לראות אותה שמחה, ושמחתי לחשוב שהיא תהיה שמחה יותר עכשיו, שמחתי עד ששמעתי את החדשות בערב, עד שגיליתי שהיא מתה.
אני מניח שזו פשוט אירוניה טהורה, ששחיינית מצטיינת טובעת באגם שלוש שעות לאחר סיום הלימודים.