מחסור בקפאין

אני נכנס אל בית הקפה למרות שאני יודע שיש לי יותר מידי עבודה לעשות ושכבר שתיתי את כוס הקפה שלי להיום. כאילו אותה ועוד שלוש כוסות קפה לקינוח, מה שאומר שזה רעיון ממש רע לקנות עוד אחת, אבל עובר עליי יום נוראי וקפה הוא הדבר היחיד שיכול לגרום לי להרגיש טוב כרגע.
המוח שלי כל-כך נעול על המחשבה האובססיבית שלו בקשר לקפאין שלוקח לי רגע להבין מי עומדת בתור מולי. אני מביט בגבה לרגע ותוהה מה יהיה הדבר הנכון לעשות, האם עליי לחכות עד שהיא תשים לב אליי או שאני צריך להשתמש בהזמנות הזו?
אני חייב להודות שהיא מעניינת אותי, אבל לא בדרך שסרט חדש היה תופס את תשומת ליבי, למרות שהיא בהחלט הייתה זוהרת ומלאת מסתורין, היא הייתה יותר כמו ספר אהב, בכל פעם שהייתי חושב עליה הרגשתי כאילו אני חוזר למקום אהוב, התמלאתי אופוריה רק מלהיזכר בה ויכולתי לדבר עליה שעות אילו ניתנה לי ההזדמנות.
"שלום יפהפייה," אני לוחש באוזנה והיא כמעט סוטרת לי לפני שהיא מבינה מי אני, חיוך נבוך מופיע על שפתיה."אני עדיין חייב לך את כוס הקפה ההיא." אני מוסיף בזריזות, מבין שהייתי צריך לבחור בהזדמנות א' ופשוט להתמקד בקפה שלי. לא הייתי מאשים אותה אילו היא הייתה מחליטה לסטור לי בכל זאת, אבל היא רק מהנהנת להצעתי והולכת למצוא לנו שולחן בזמן שאני מוסיף את ההזמנה שלי לשלה ומשלם.
"אני מצטער על מקודם," אני אומר כשאני מגיע לשולחן בסופו של דבר." עברתי את הגבול וזה לא היה בסדר." אני מוסיף, נשבע לעצמי שאני מספיק למנוע מעצמי קפאין כי המוח שלי לא עובד כמו שצריך בלעדיו. או שאולי אני פשוט צריך להימנע מלדבר איתה בכלל, זאת אומרת, זה לא שהיא מרוויחה מחברתי ואין שום דבר שאני יכול להציע לה, למען האמת אפילו את חברתי אני לא אוכל להציע לעוד הרבה זמן, אז אולי אני אעשה לה טובה אם זאת תהיה הפעם האחרונה שניפגש.
"זה בסדר, פשוט הפתעת אותי." היא אומרת ומביטה בעיני. אלוהים, שכחתי עד כמה כחולות העיניים שלה, הן בהחלט היו כחולות מספיק בשביל לטבוע בהן, אבל אני מניח שזה מה שהזמן עושה, הוא מעמם זכרונות, הרי בשלב מסויים, אנחנו מספיקים לזכור את הרגע עצמו וזוכרים רק את הזיכרון של הזיכרון. רוב הזמן אנשים לא שמים לב לכך, הם עסוקים מידי בחיי היומיום שלהם מכדי שיהיה להם אכפת. גם אני לא שמתי לב לפרטים האלו בעבר, עד שהם התחילו לדרוש את תשומת ליבי כשהם החלו להיעלם לעיתים קרובות יותר ויותר. אני מניח שהמוח שלי החליט שהחיים לא חילקו לי יד רעה מספיק גם ככה ושהוא צריך להצטרף לחגיגה גם כן.
אנחנו ממשיכים לשבת יחד ולדבר עלדברים לא חשובים, פשוט בגלל שאפשר למלא בהם יותר מחלל ריק אחד ואני רציתי כמה שיותר זמן איתה, להמשיך לטבוע בעיניים שלה בתקווה שאיש לא יציל אותי לעולם.
"יש לי כרטיסים להופעה בשבוע הבא, יש מצב שתרצה להצטרף אליי?" היא שואלת אותי ובאותו רגע, רציתי לסרב לה עוד לפני שהספקתי לחשוב על זה, אבל הלב שלי עצר אותי. היא ידעה שלא נותר לי יותר מידי זמן, אני לא יכולתי להחביא ממנה מידע כזה, סיפרתי לה את זה אחרי הפגישה הראשונה שלנו. לא יכולתי לשקר לה, להבטיח סיכוי לעתיד כשאין לי אחד כזה, אבל היא בכל זאת רצתה לבלות איתי זמן, ואני לא יכול להבין למה היא רוצה לעשות את זה.
"אני אשמח." אני אנוכי מכדי פשוט לתת לה ללכת.