מראות

שלוליות הריר הפרושות על הכרית עליה אני ישן לא מסיבות את תשומת ליבי כאשר השעון שבטלפון לא חודל מלנסות להעיר אותי לעוד בוקר של שגרת החיים הנוראית שלי, כל שאני מנסה הוא להיאבק בכאב הראש הנוראי שתוקף אותי ומבקש ממני שלא לקום היום מהמיטה. אבל זה שום דבר ששתי טבליות אספירין לא יכולות לפתור, אני קם, מתרומם ממש, מהמיטה ומתהלך לכיוןן השירותים בצורה זומבית למדי, וכך גם שבידי להטיל את מימיי ולפספס במעט.
אני משפשף את הפנים מול הכיור, מרים את עיניי אל המראה , ואז מגיע הטוויסט, אני רואה מישהו אחר. מה? אני עוצם את העיניים בהבעה מתאמצת, זורק ערימת מים על הפנים ומשפשף אותם חזק, אני פוקח את עיניי שוב, הוא עדיין שם. מי זה הבן אדם הזה? ואני? איפה אני? איזה סמטוחה.

מיד אחרי שזה קרה הלכתי לרופא וכמה מיותר זה ללכת לרופא ,הוא לא יאמין לי, כי נו באמת, מי יאמין לזה.
הוא בדק לי את העיניים, ואפילו קרא לזה בדיקה היקפית, אני קראתי לזה כסת״ח
כי שלא במפתיע, הבדיקות אישרו שאני רואה מעולה ובסך הכל הוא די המליץ לי על פסיכולוג.

כשחזרתי הביתה, כמעט מיואש, העמדתי את אמא שלי מול המראה, סתם כדי לוודא, אמא היא אותה אמא, תמיד, כמו במציאות ממש.

ניסיתי לבדוק כל מיני מראות, מול כל מראה שנקראה לדרכי. ובמראה עצרתי כדי לבדוק, אם הוא עדיין שמה, האיש הזה, שמתחזה אליי במראה, ניסיתי את כל המראות האפשריות, ולא תאמינו כמה סוגים יש, מראות רכב, פנימית וחיצונית, מראות איפור, פנורמיות, מגדילות, מקטינות, מכפילות, משלשות. גם לחנויות רהיטים נכנסתי בכדי לבדוק מראות, ובכולן, ראיתי אותו, רק אותו. זה נשמע כמו משהו שבקטנה, נכון? אז זהו, שלא. זה על הפנים. איך אפשר, ככה, בלי מראה? בלי לראות מי אני, ומה אני, אולי אני פתאום מכוער, מפוצץ פצעונים או מזוקן להחריד, אסור לי להיות מכוער. ואפילו להתגלח אני לא מסוגל. וכולם חושבים שנהייתי חולה נפש אתם מבינים? אני, איש צעיר, בריא בדרך כלל, לא שותה תרופות, לא מעשן סמים, אולי סיגריה פה ושם, רד בול-וודקה גג בחתונות, פשוט לא רואה את עצמו במראה, והנה כבר מוכרז כחולה נפש. תאמינו לי, זה יכול לקרות לכל אחד, לכל אחת ואחד. כן, אפילו לך.
אתמול התקשר אלי הרופא. ביקש שאגיע אליו דחוף. וכשהרופא אומר דחוף, הולכים דחוף. אז רצתי, לא לפני שהסתכלתי שוב במראה, לבדוק, שהוא עדיין שם. מיותר.
אל הרופא כבר הגעתי כשאני מתנשף, מיוזע,סקרן .
״מה זה, רצת?״ הוא שאל, מעט מופתע.
״אמרת דחוף״ עניתי.
״בסדר״ ענה, ואחרי שתיקה קלה בהן דפדף באוגדן שמן, כאילו שכח שיש לו מחשב על השולחן, הרים את ראשו לוודא;
״אני ביקשתי שתרוץ?״. לא כל כך הבנתי למה העניין כל כך מטריד אותו, אז שתקתי.
הוא הגיש לי כוס מים, וביקש שאתאר את האיש.
״דוקטור בבקשה תאמין לי, אני לא משוגע, אבל אין לי גם מושג מי זה״
״אז תתאר אותו״ הוא דרש בשנית, במבט מרוצן.
אז תיארתי.
״הוא נראה מקסיקני״
״הוא חובש כובע?״ הוסיף להתעניין הרופא.
״לא לא כובע״ עניתי, ונזכרתי,
״בעצם כן כובע, אבל רק כשאני חובש את שלי. הוא שם את שלו, גדול כזה, מקש״
״סומבררו״ ענה הרופא באדישות.
״כן, זה״ השלמתי, כמעט ממלמל לעצמי, מיואש מהיחס המחפיר,.
״תקשיב,״ ענה הרופא כמניח עליו את דעתו.
״אני לא אשקר ואגיד שהתעניינתי במקרה שלך. אז בדקתי קצת״, המשכתי בשתיקה, מול בן אדם כזה, חשבתי, עדיף פשוט לתת לו לדבר,
״ב1978 התאבד אדם בבית חולים פסיכיאטרי בניו מקסיקו, ארצות הברית, לאחר שדמיין כי רואה מישהו אחר במראה, ולא הצליח להוכיח אחרת.״
״דוקטור, באת להגיד לי שאני מדמיין אז תודה, אתה מתפרץ פה לדלת פתוחה, חבל שטרחת.״ קטעתי בקוצר רוח, הרופא, כמובן מצידו, המשיך מבלי להתייחס.
״בבוקר ההלוויה שלו ביקר בחור שתאם בדיוק לתיאור האיש ממראת החולה ואמר שמרגע
קפאתי. זה הבחור שהתאבד הולך להופיע במראות של אחרים, ונעלם מהשטח לא עקבות, הוא טען כי הוא האיש מהמראה״, הרופא מראה לי תמונת פספורט שחורה לבנה של אדם לטיני צנום בבגדי אסיר בבית משוגעים, הבחור המתאבד, ושואל אותי אם זה הוא שמופיע כעת במראה.
כן, זה הוא! זה הוא! אמרתי, לעצמי, בלחץ הסטרי, מנסה להראות שפיות מול הרופא בשאלה רציונלית מעט יותר.
״דוקטור מי זה? מה הוא רוצה ממני״ הדוקטור משך בכתפיו. הוא לא יודע…
״לדעתי, הוא לא יניח עד שתתאבד .כדי שתחליף אותו, זה הזמן שלו.״
״לא זכור לי ששכרתי חוקר פרטי״ עקצתי, מאוכזב מהמסקנה..
״תשתוק, זה מקרה רפואי.״
ושתקתי, כי זה מקרה רפואי.
״אני רוצה שתמתין מול המראה, שעה, שעתיים, כמה שצריך, אמר הרופא, אני רוצה שתדברו, תבין מה הוא רוצה ממך, הוא לא יניח לך עד שתהרוג את עצמך, אבל אתה בא מוכן, הוא לא יודע כמה אתה יודע. הדוקטור הוסיף לשאול אם אני רואה אותו בעוד מקומות חוץ מהמראה, עניתי שלא, בנחרצות, חשוב לי שיידע שחוץ מזה, הכל אצלי ממש בסדר. חוץ מקצת ליחה בזמן האחרון, לזה כבר היו לו כדורים.
בדרך הביתה קניתי לי מנת שווארמה עם פחית קולה, כי לך תדע כמה זמן אני אהיה מולו עד שידבר. ואז נכנסתי לחדר המקלחת, סגרתי את הדלת, יותר נכון נעלתי, לא צריך שאף אחד יראה אותי מדבר למראה, אני מספיק משוגע גם ככה, הם יחשבו.
נעמדתי מולו, אוכל שווארמה בשירותים, שותה קולה. ניכר היה שהאיש מהמראה התרגש כי היה רעב גם הוא, אז הביא בוריטוס ובקבוק טקילה ואכלנו יחד לשובע , ואז התפשטתי, ככה, כמו שאני, עירום כביום היוולדי, הוא? הוא דווקא די זרם על המחווה, דפק לי חיוך ופשט בגדיו.
חיוך, קריצה, פרצוף עקום, אחד סקרן, מניח כובע, מוריד אותו.
״מי אתה?״ שאלתי. הוא לא ענה.
״ מה אתה רוצה ממני?״ ושוב, לא ענה. אבל עקב אחריי בתנועות השפתיים, שזה, אם תשאלו אותי היה כבר החלק שאיבדתי שפיות, אבל לא באמת, כי אני לא משוגע.
התיישבתי מול המראה, הוא מצא לו כיסא דומה, אולי דומה מדיי.
ואז, מבלי שעשיתי אף תנועה, הוא הניח את רגלו על השניה.
״מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך עמוק במראה?״
הוא שאל, ואני, שהייתי כל כך מופתע , לא כל כך עיכלתי את השאלה אבל הבטחתי לדוקטור להיראות חזק, אז שאלתי בחזרה, אם השעתיים האלה עמוק במראה מולו לא היוו מספיק זמן עבורו.
אז הוא אמר שלא, את האמת שהוא קצת אמר יותר מזה, למשל שאני אפס, שאני שחצן, מתנשא ,אגואיסט, שאני קמצן וכעיקרון די בן אדם על הפנים.
״קטע״ עניתי
״זה בול מה שאמא שלך אמרה לי שהשארתי אותה איתך לבד״
״אההה,״ הוא ענה במבטא המקסיקני הקליל
״אני מבין שאתה יורד נמוך,״
קצת חששתי מהתגובה העומדת לבוא אבל הראיתי אדישות, הוא מצידו דווקא פייס..
״ תראה, אפשר שנסיים פה עכשיו ותחליף אותי בלהיכנס לאנשים למראות כבר עכשיו, אבל אני רוצה לתת לך צ׳אנס״.
״מה אתה קשור, תגיד לי, מה אתה רוצה?״
״אותך״ ענה.
״אותי?מה מיוחד בי?״.
״אתה,אתה שייך לעם הזה שמסתכל על עצמו יותר מדי במראה, אבל אף פעם לא מסתכל עמוק.״ הסביר והמשיך.
״אנשים כמוך, יותר נכון, כמוני וכמוך, אנחנו מייצרים דורות של אנוכיים.״
זהו. עכשיו אני שוכב בחדר המקלחת, משפשף את העיניים ומעביר את המטושטש לכהה , וכהה לבהיר, ומישהו, מקסיקני, שבע ועירום בדיוק כמוני, אולי רק מעט שתוי ממני, צועק אליי מהמראה להתעורר.
״תשתה קצת מים, התעלפת,״ פתחתי את הברז לשטוף את הפנים ולשתות, הוא ניצל את המצב להוצאת בקבוק מינרליים משלו, כנראה שהרגיש לא טוב מגמיעת בקבוק הטקילה
״תקשיב, אני הייתי איתך בשיחה אצל הדוקטור, הייתה מראה קטנה שהסתכלה עליך מהשולחן, לא ראיתי אותך טוב, היא היית מלוכלכת, אבל שמעתי הכל, ברוך השם.
הופתעתי, לפחות הוא אדם מאמין.
״תתאבד, תהרוג את עצמך, כי זה או עכשיו או אחר כך״ הוא הפתיע, שוב.
״מה?למה?״ שאלתי.מפוחד..
״כי אתה לא היית בן אדם כל החיים שלך, כי לא מגיע לך לחיות, כי לא מגיע לך להסתכל במראה כל בוקר.״ אמר. ולי כבר ירדה דמעה. כמעט. לא באמת.
״אבל מי אני שאטיף לך? אני הייתי בדיוק כמוך.״ הוסיף.
״ אני לא מתאבד, שכח מזה, לא רע לי כלום בחיים. שכח מזה, אני לא מתאבד.״
״תשמע, אמיגו, עליי ישבו 13 שנה עד שהתאבדתי, בסוף נראיתי כמו מישהו שהתאבד כי השתגע, וחבל, כי לא תרצה לסיים כמוני, וחוץ מזה", הוא המשיך, "אולי תיפול על איזה ראש ממשלה או חבר כנסת במראה, זה יכול להיות דווקא לא רע.״ ענה, השתתק, ואז קרץ,
״יאללה.אז מה אתה אומר?מתאבדים?״.
״אתה לא נורמלי״ עניתי.
״אין איזה דרך לתקן? משהו?״.
״יש״ הפתיע.
״יש?״ שאלתי, כמעט מאושר מפריצה בדרך.
״תשתנה״ הוא אמר.
״תהיה בן אדם, אבל אין לך סיכוי, יש לך בעיה רצינית במודעות העצמית שלך, ואתה אפילו לא מודע לזה״.
״קטן עליי אמיגו״ עניתי לו.
״ את כל הטעויות שלך בחיים אתה ביצעת כאילו הקודמות לא היו.את אלה אני רושם לך.״ הוא החזיר,והתמוסס, בפעם הראשונה, מהמראה שלי.
וראיתי את עצמי במראה, הרגיש לי כל כך שונה, מנסה להבין אם אני רואה את עצמי במראה, או שזה מישהו אחר שמסתכל עלי ובוחן. איך אפשר לדעת אם כבר השתניתי.
אבל אי אפשר, ועכשיו אני במראה של איזה נסיך קטארי, ולך תסביר לו שטוב לב זה דבר חשוב.