נותן לך כנפיים

הלוואי שהיה מישהו לתעד את אותו הרגע. הפרצוף המבועת שרואה את האדמה מתרחקת לאט לאט, יודע מה קורה אבל לא באמת מבין. האדמה היא כל חייו. לא שהעולם שלו היה צר, פשוט אלו הם החיים שהוא מכיר. קם בבוקר, מתפלש בבוץ; אוכל, מתפלש בבוץ; ישן. כבר שנים שאף אחד לא התלונן על בעיות הנחירה שלו. החיים טובים כשאתה חזיר. למעשה, רוב החזירים שמחים שהם חזירים – לא שהם יכולים להעלות בראשם מה היה קורה אילו היו חיה אחרת, אבל אין לדעת. לעיתים חזיר עלול למצוא את עצמו מהרהר במשמעות החיים, אך מהר מאוד הוא חוזר לאכול ולהתפלש. כשאין בעיות, אין דאגות. האקונה מטטה. אבל לחזיר אחד הייתה בעיה. הוא התחיל את היום שלו כרגיל: ישן, אוכל ומתפלש, ונהנה יותר מתמיד. הוא לא הרגיש צורך לשכב מאחר ורגליו לא הרגישו בעומס היום, והעובדה הזאת רק שימחה אותו. עד שברגע אחד הוא כבר לא הרגיש את האדמה מתחת לרגליו. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, והפרצוף שלו באותו רגע אמר הכל. המוח דחף כל מחשבה הגיונית הצידה וכל הדחפים והאינסטינקטים הופיעו בעת ובעונה אחת. הרגליים התחילו לרוץ, הנחירות חזרו בעוצמה מלאה. הוא לא רצה שזה יקרה, ולא היה מרוצה מזה. הסיבובים באו מהר מאוד ואיתם הבחילה הנוראית, שלא לדבר על פחד הגבהים. וככה הוא היה במצב של פאניקה מושלמת במשך בערך 20 שניות עד שהוא הבין שהוא יכול לשלוט בזה. פתאום הוא התייצב במקום והגיע למסקנה שהוא בערך בגובה 3 חזירים מעל הקרקע, שיא עולם חדש. תחושת הפחד הלכה ונעלמה ובמקומה הגיעו תחושות שהוא אהב הרבה יותר – חופש וגאווה. מעולם הוא לא הרגיש חופש כזה להגיע לאן שרק רצה. אם הוא יכול לחשוב על המקום, הוא יכול להגיע אליו. אבל עכשיו הגיע החלק הקשה – הבחירה. כשהשמיים הם הגבול, לאן היית הולך? לאדון חזיר בהחלט לא הייתה תשובה לכך. התמונה היחידה שעלתה בראשו היא האדמה – ואז הוא החל לבכות. הדמעות זלגו על הלחיים כשהחזיר הבין שהוא לא רוצה את זה, שהוא רק רוצה לחזור לבוץ הנחמד שלו ולשנת היופי הרגילה שלו. החופש שהתעופה מציעה הרי הוא כובל אותך לעזוב: זוהי הזדמנות טובה מדי בשביל לפספס אותה. אבל מה אם אתה לא רוצה לעזוב? איזה צורך יש לחזיר ביכולת לעוף? מה הוא כבר יעשה? מסתבר שהתשובה לשאלה הזאת היא יחזור למטה.