ניצחון קרוב.

הניצחון היה כל כך קרוב.
כל מה שנותר לי לעשות היה לקלוע את סל הניצחון ולקבל את התהילה שמגיעה לי, הרגשתי אדירה. התחרות הייתה קשה ביותר ואני הגעתי לצמרת, למשחק הגמר, רק מחשבה אחת הייתה בראשי: אסור לפשל.
"אורין!" צעקתי ונופפתי בידיי לעברה "תמסרי אליי!"
אורין עצרה בפתאומיות ובלבלה את שתי הבחורות ששמרו עליה, קפצתי הכי גבוה שיכלתי ותפסתי את הכדור שנזרק לאוויר על ידי אורין.
'דקה לסיום המשחק.'
הלחץ הלך וגבר יחד עם קריאות האוהדים.
התקדמתי במהירות לשטח הקליעות אך השומרת הגדולה של הקבוצה היריבה חסמה את דרכי, החלקתי בין רגלי תוך שמירה על הכדור קרוב לגופי, זינקתי להטבעה שאיש לא ראה כמותה אך מאוחר מדי הבנתי שריבוע הסל מואר באדום. נפלתי בכבדות אל המגרש והנחתי לכדור להתגלגל אל ידיה של חברתי הטובה, הדמעות זלגו על לחיי.
פישלתי. פישלתי ואין דרך לתקן זאת.
כל הקבוצה סמכה עליי ואני אכזבתי אותה, אך לפתע יד הונחה על כתפי ולפני שהבנתי מה קורה אריק הרים אותי והוביל אותי ליציאת המגרש.
"ליאן…" לחש אריק.
"אריק די," מחיתי "אני יודעת שפישלתי, אין עוד סיכוי לניצחון. והכול בגללי."
"אז איחרת בשלוש שניות," המשיך אריק בלי התייחסות לדבריי "יהיו עוד הזדמנויות."
"לא יהיו."
"יהיו," המשיך אריק "אני בטוח בכך. אולי לי לא יהיו אבל לך יהיו עוד הרבה הזדמנויות."
"אבל אני פישלתי בגדול."
"אבל את קירבת אותנו לניצחון כל המשחק, מגיעות לך ברכות."
זה עודד אותי מעט.
חיבקתי את אריק במהירות, בהתחלה הוא התנגד אבל לאט לאט הוא חיבק אותי בחזרה.
אין כמו ניצחון קרוב.