סיפורים מהרכבת -הבלתי נראה

כול יום, אותה שעה, אותה רכבת, אבל היום לא היה יום רגיל. היה לו מקום לשבת כי הוא עולה בתחנה השניה, ברכבת המוקדמת של הבוקר. הוציא את הסמארטפון שלו וכל הנסיעה, שנראתה שלא נגמרת, הוא לא הוריד את עיניו מהמכשיר.

הוא פתח איזה משחק, משחק משעמם שלא דורש לחשוב, וכל הנסיעה רק חשב. הוא חשב על זה שאם לרגע יסיט את מבטו הוא יראה את העיניים של הסובבים אותו בוהות בו, בוחנות אותו ויודעות שהוא מנסה להסתיר משהו.

הוא לא היה צריך להביט בהם בשביל להיות בטוח שהם מביטים בו. הם בטוח ישפטו אותו. הוא עשה מעשה שלא יעשה. זו היתה חריגה קשה מאוד משגרתו, אותה שגרה שאהב. פתאום, הוא אפילו לא יכול להרים את מבטו ולבחון את האנשים ברכבת כמו שהוא רגיל.

הוא האמין שאם הוא ממש יתעמק במשחק, אז אף אחד לא יסתכל עליו. לא ישימו לב שהוא ישנו ברכבת, הוא יהיה בלתי נראה. הוא אפילו לא העז להסתכל על הנוף, כדי לא לראות השתקפות אנשים מהצד השני. הוא לא חשב שהם יודעים מה הוא עשה, אבל הוא ידע, הוא היה משוכנע שאם הם יראו את מבטו הם ישר ידעו מה הוא עשה וירגישו גועל ממנו.

הם יגלו שאתמול בערב הוא חזר מהסופר ברכבו, הוא היה עייף, היה כבר מאוחר והוא לא ראה את החיה שעברה את הכביש. הוא נגעל מעצמו, ואם הוא לא ירים את ראשו מהמסך, אז אף אחד לא ידע.