עיניים פתוחות
הם עוברים לידי מהר, חושבים שאני ישנה, אבל אם הם יעצרו הם יבינו, שאי אפשר לישון בעיניים פתוחות. אבל אף אחד לא יעצור גם אני לא עוצרת. תמיד יש שביב תקווה ותמיד הוא מתנפץ כמו זכוכית שזורקים עלייה אבנים, רק האבנים שקטות,הם מכאיבות אבל לא במילים ולא במעשים אלא בשקט. ובשקט הזה שומעים רק דמעות נופלות על רצפה קרה. וכשהדמעות משתלבות
עם האור הם נוצצות אך רק לכמה שניות ואז הם מפסיקות ואני חוזרת למבוך, המבוך שבניתי לעצמי. אני מנסה לישון אבל לא מצליחה והאנשים ממשיכים לעבור מהר והם לא עוצרים.
תגובות (0)