קול מהאלים

אני מביטה סביבי, אך הקהל צפוף מכדי שאוכל לראות אותו, זאת הייתה אחת מהפעמים בהן אני מצטערת על כך שאני לא גבוהה יותר. כבר התחלתי לחפש פח אשפה או ספסל שיוכלו לתת לי עוד גובה כאשר שמעתי את קולו. אני לא יודעת איך שמעתי את קולו, היו כל-כך הרבה אנשים בינינו, אבל אני מניחה שהאוזניים שלי כבר התרגלו לחפש אותו בקהל.
"אני כל-כך שמחה שמצאתי אותך." אני אומרת בחיוך כאשר אני סוף-סוף מגיע אליו, ואני מוצאת את עצמי מצטערת על כך שאנחנו לא לבד. הוא נמצא שם עם חבורת חברים, ואני מרגישה מאויימת לרגע, אבל הוא מכיר בינינו בכל זאת, בטוח שזה יפתור את הבעיה. לצערי, הם ממשיכים לבהות בי כאילו אני שועל שמנסה להסתנן ללול התרנגולות. אני לא יודעת מה קורה פה, אבל יש לי הרגשה שיש סיפור מאחורי המבטים האלו.
"ואני שמח שהסכמת להיפגש אתי היום." הוא אומר וגורם לי לשכוח מהחברים שלו פשוט בעזרת כמה מילים, אני לא יודעת אם אני אי-פעם אתרגל לקול שלו. היה לו קול מהסוג שגרם לזמרים יפים ששרים שירים יפים להישמע כל-כך משעממים, אלוהים הייתי יכולה להקשיב לקול הזה כל החיים שלי.
"זה מקום מעניין לשתות בו קפה." אני אומרת ומסתכלת על הפארק סביננו, הקרקס הגיע לעיר השבוע והוא הביא איתו מגוון מתקנים. לא הייתי בשום דבר כזה מאז שהייתי ילדה, אבל אני עדיין זוכרת את ההנאה הילדותית שמקומות כאלו מספקים.
"רגע, אנחנו עומדים לשתות קפה, נכון?" אני שואלת לפתע, לא בגלל שאני לא רוצה לבלות איתו זמן או משהו, אלה פשוט בשביל שהוא לא יחשוד שאני פחות או יותר מאוהבת בו אחרי פגישה וחצי.
"אל תדאגי," הוא צוחק ואומר, אני חייבת להודות שהיה לו צחוק ממש יפה, כמעט יפה כמו הקול שלו. "אם לא נשתה היום קפה, תהיה לנו פשוט סיבה נוספת להיפגש." הוא זורק לעברי חיוך ומניח את זרועות על מותני בזמן שהוא משך אותי אל עבר הגלגל הענק.
אחר הצהריים שביליתי איתו היה אחד הנחמדים שהיו לי, דיברנו על הכל ועל כלום, הוא סיפר לי על מיליון ואחד אירועים שונים, לא מתעייף אפילו לרגע. במהלך היום הזה כל-כך התרגלתי לקול שלו, שלא ידעתי מה אעשה כשסוף סוף ימאס לו ממני.