אבא לא יחזור…

https://www.youtube.com/watch?v=6DZ4yUmP_SE

[אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מתה על השיר+ הקליפ]

והוא מביט בי במבט חלול, כאילו לא מעכל את זה שאני הבת שלו.
"תקשיב לי, למה אתה עוזב? בשביל מה זה טוב?" אני שואלת ומנסה נואשות להסדיר את נשימתי, הדמעות לא מרפות לרגע.
"אני חייב לעשות את זה," הוא אמור בפשוטת. המבט שלו חלול בדיוק כמו בלב שלו והרגשות שלו כלפיי.
הוא לא אבא שלי! הוא כבר לא מכיר או רוצה בי!
"אז תלך! אני אסתדר לבד."
זה היה משפט האחרון שאמרתי לו לפני… עשר שנים בערך. עשר שנים בהם לא ראיתי את אבי, בהם הסתדרתי לבד.

אני יושבת על גג הבית, מביטה באופק הרחוק. מלמטה אני שומעת את אמא צועקת על אחי הקטן, הוא לא עשה דבר מלבד להיות דומה לאביו, בהתנהגות. במראה.
אמא מתוסכלת היא מחכה יום יום, מצפה שאולי הוא יפתיע ויבוא. זה לא קורה, אני כמעט איבדתי תקווה, כמעט.
הוא לא יבוא אני יודעת, הוא כבר לא רוצה להיות אבא שלי. לא אכפת לו ממני או מאחי או אפילו מאמא.
הוא כבר לא אבא שלי! אני אומרת לעצמי שוב ושוב. זה לא עוזר, למה הוא עדיין ממשיך להתרוצץ לי במחשבות? להעסיק לי את המוח?

שתיים עשרה שנים חלפו מאז שאבא עזב, אמא כועסת על אחי כי הוא עושה צרות, הוא מתנהג כמו אבא שלי יותר ויותר וזה מרתיח אותה. היא כבר איבדה כל תקווה, התייאשה מלשבת ולחקות, לקוות שעד אכפת לו מהמשפחה שלו.
למרות כל הזמן שעבר התקווה שלי עד לא דעכה, משהו בי מאמין שהוא עד יחזור, יפתיע את כולם ויחזור הביתה. אני רוצה שהוא יחזור, אני רוצה שהוא יהיה אבא שלי!

חמש עשרה שנים עברו, אני מתחתנת בעד זמן מה. אחי בכלא, הוא התחיל להתנהג כמו אבא.
אמא שבורה, היא יודעת שאבא לא יחזור.
עכשיו גם אני יודעת, אבא שכח. הוא לא רוצה להיות אבא שלי יותר…