תהרסי אותי

"אני רוצה שתהרסי אותי." הוא אומר והדברים שלו מפתיעים אותי כל-כך שאני כמעט נופלת מקצה הגג. נכון שהייתה לו השפעה רבה עליי בחודשים האחרונים, הוא הפך אותי לאדם כל-כך הרבה יותר מקורקע ובוגר, אבל זאת לא אומרת שאיבדתי את האהבה שלי למקומות גבוהים. אני יודעת שהוא לא מבין את האהבה הזאת, אבל הוא בכל זאת מצטרף לטיולים ההזויים שלי בחיפוש אחר שקט ואני אוהבת את זה יותר משאני אהיה מוכנה להודות.
"למה?" אני שואלת לאחר מספר שניות כשאני בטוחה ששמעתי אותו כמו שצריך. אני יודעת שהמצב שלו ממשיך להחמיר, וזה מקשה עליי להבין מתי הוא פשוט צוחק איתי ומתי המוח שלו בוגד בו.
"בגלל שאני לא רוצה לשכוח אותך לעולם." הוא אומר, קולו שקט אבל המבט בעיניו מספר לי שהוא רציני. היה ברור שהוא השקיע מחשבה בנושא, וזה מדאיג אותי בגלל שאני יכולה לראות את ההגיון מאחורי הבקשה שלו. הוא מפחד מהיום שבו הוא יתעורר ולא יוכל לזכור משהו, שהוא מעדיף להתעורר לזיכרון של כאב, לפחות עד שגם זה יעלם.
"אני לא חייבת להרוס אותך בשביל שתזכור אותי." אני אומרת ברוגע, אבל שנינו יודעים שזה שקר, שרוב הסיכויים שגם אם אני אהרוס כל מה שאי פעם היה לו, יש סיכוי שהמוח שלו לא יוכל לתפקד מספיק בשביל שהוא יזכור את זה.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הניסוח שלו, הוא לא ביקש ממני לשבור את ליבו, להרוס את רכושו או שאעזוב אותו בשקט, הוא ביקש ממני להרוס אותו וזה מבלבל אותי יותר ממה שזה אמור.
"אולי לא," הוא אומר ומחייך קלות אליי, מיותר לציין שהחיוך הזה לא הגיע לעיניו. "אבל אני מניח שתמיד חשבתי שיש משהו מיוחד בזיכרון של מישהו שהורס אותך." הוא זורק לעברי מבט ואני מבינה שהוא התכוון לכך כיותר מסתם תוספת לשיחה המוזרה שהוא התחיל. אני חייכת אליו, מקווה שזה ירגע אותו או לפחות יגרום לו לעזוב את נושא, בגלל שהוא לא הורס אותי, נכון, אני לא אהיה אותו בן אדם בסוף המסע הזה, אבל אני ידעתי את זה כשבחרתי להישאר.
אני מביטה בו ומבינה שלמרות שהוא נראה כמעט בדיוק כמו אותו בחור שניסה להציל אותי מעצמי לפני כמה חודשים, הוא לא אותו אדם יותר. אפשר שים לב לזה בדברים הקטנים, הדרך בה הוא מדבר הפכה להיות זהירה יותר, הוא שוקל את המילים שלו הרבה יותר לפני שהוא שהוא אומר אותן וזה מוזר בגלל שזה גורם לו לדבר הרבה פחות ולהקשיב יותר.
כשרק הכרנו, הוא היה יכול למלא חללים ריקים במספר שניות עם קולו הנפלא, אך עכשיו אני היא זו שצריכה לעשות את זה. הוא נהג לצחוק מהדברים הכי שטויים שיכולתי לומר, אבל עכשיו הוא רק מחייך לעברי. הוא תמיד ניסה לדבב אותי או להצחיק אותי אם נראיתי מדוכאת, אבל עכשיו הוא פשוט מחבק אותי ומושך אותי אל עבר השלווה שלו, נותן לי להיות עצובה עד שנמאס לי. אני מניחה שאני לא יכולה להתלונן, בגלל שלמרות הכל, הוא עדיין שם בשבילי, אבל זה מפחיד אותי באיזה מהירות מערכת היחסים בינינו משתנה. אני יודעת שציפיתי לשינויים האלו, שידעתי שהם יהיו שם, אבל-
לא אין אבל, אני היא זאת שהחליטה להישאר למרות הכל, אז אין לי זכות להתלונן.
אני מניחה שאחת הסיבות שבגללן נשארתי הייתי העובדה שכבר הייתי מאוהבת בו מעל הראש. אני יודעת שהבטחתי לעצמי שאני לא אתאהב בו, שידעתי שגם אם יהיה לי סיכוי איתו, שלא תהיה לנו תקופה ארוכה ומאושרת יחד, שהסיכויים לא רק נגדו אלא גם נגדנו.
אבל גם ידעתי שאני לא אצליח פשוט להתעלם ממנו או לשכוח אותו, אז ניסיתי להיות ידידה שלו ולהיות לצידו, ובמשך זמן מה זה זה היה מספיק. הייתי בטוחה שהמצב נמצא בשליטתי, עד שמצאתי את עצמי יושבת איתו בארבע בבוקר על גג בניין כלשהו.
צחקנו כל-כך חזק שהוא היה צריך להחזיק אותי בשביל שאני לא אפול מהבניין, ואני חייבת להודות שהייתי מאושרת ברגע ההוא, הרבה יותר מאושרת משהייתי כבר זמן מה, אבל ברגע שפגשתי את מבטו ידעתי שנדפקתי.
אהבה היא לא סיבה נהדרת להישאר עם מישהו, למדתי זאת בדרך הקשה כבר לפני שנים, זאת אומרת, אהבה היא משתנה לא ידוע. היא עשויה להיות מקסימה וחמימה כמו יום אביב נפלא, אך היא יכולה גם להיות שדה קוצים, מלאת כאב ויגון, אבל כשאני מביטה בריסים הכהים שלו ובחיוך המתוק הזה, אני חייבת להודות שלא אכפת לי כמה כל הסיפור הזה יהרוס אותי, כי אני איתו עד הסוף המר. אני יודעת שהבטחתי שאני לעולם לא אתן לאהבה לזרוק אותי מגג בניין, אבל לעזאזל, כל עוד הוא מבטיח להצמיד אותי אל הבניין קודם ולנשק אותי עד שלא אזכור את שמי, אין לי בעיה ליפול.