אהבה זו לא אגדה פרק 13- העלאה שנייה

"ו… זהו!" מור קראה שעשתה את הטאץ' האחרון באיפור שלי. "מה את אומרת על מאסטר איפור מור?"
בחנתי את עצמי במראה. "זאת שהתאפרה אן אומרת שזה לא רע."
"לא רע?!" היא זעקה. "זה מושלם! יותר ממושלם, זה אלוהי!" היא החמיאה לעצמה.
"בסדר, בסדר," צחקתי. "טוב, אז שנזוז?"
"לא, את חייבת גם שרשרת! צמיד זה לא מספיק!" מור פתחתה את תיבת התכשיטים שלי וחיטטה בה "לא.. גם לא זה… מאיזה שנה זה?" היא מילמלה לעצמה בזמן שתרה אחר שרשרת מתאימה. "הנה!" היא הראתה לי שרשרת עם תליון קטן. "זה מושלם! צנוע, קטן, ועדיין מוסיף חן." היא ענדה לי אותו.
העברתי את ידי על התליון הקטן והעגול עם דוגמת פרח עשויה מיהלומים מדומים.
"מאיפה יש לך את? זה כל כך יפה." מור התפלאה.
"זה… היה שייך לאמא שלי." אמרתי.
"אה, אז אולי כדאי שאני יצא לך משהו אחר." מור התנצלה.
"לא, זה בסדר. אני רוצה לענוד את זה." אמרתי וליטפתי אותו בחיוך קטן.
"אוקי, מה שבא לך. בואי נזוז."
התקרבתי לדלת, ואז מור קפצה. "רגע!" היא השפריצה עלי מעט בושם מחניק. "זהו!"
השתעלתי קצת וגררתי את מור מחוץ לחדר.

"וואו, לא צחקת שאמרת שכל בית הספר היה פה." אמרתי למור שהתקדמנו אל עבר הבית של אמה. ביתה של אמה הוא ענק, ואין פלא שכל בית הספר נכנס לשם. תלמידים נהרו פנימה, התמזמזו בחוץ או הלכו אל בין השיחים כדי… אה, לא משנה האמת. מוזיקה רועמת נשמע אפילו מבחוץ, ואורות צבעוניים בקעו מהחלונות.
"הי, בנות!" ירון, החבר של אמה, בא אילנו.
"הי, בעצמך." מור אמרה לו. "מה קורה?"
"אני יודע? חיים." הוא תחב ידו לכיס. "אתן נראות נפלאה, אגב" הוא הוסיף מחמאה.
"באמת? סתם זרקנו את זה על עצמנו ובאנו, אבל תודה." מור הניפה את שיערה מאחורי הכתף שלה.
"איזה צנועה." אמרתי בציניות.
פתאום מור פתחה את תיק היד שלה והציאה טלפון. הטלפון שלי. "יש לך שיחה מ… סמי הכבאי?"
"אה, כן." צחקתי צחוק מתוח וחטפתי את הטלפון מידה.
"מי זה לאזעזל?" מור שאלה את ירון. הוא הניד בראשו ומשך בכתפיו כלא יודע.
עניתי לטלפון. "איפה אתה?"
"איפה הבית הזה, בקיבינמט?" סאם התלונן מהצד השני של הקו.
"מה לא ברור בכתובת שנתתי לך?" התלוננתי ועזבתי את מור וירון לבדם והלכתי לכיוון הכביש.
"אני לא מוצא אותה! איפה זה אגוש 46?" הוא שאל.
"אלוהים, יש לך בעיות שמיעה? אגוז 46, לא אגוש 46!"
"סתם, אני צוחק." הוא ציחקק.
"אתה!" התעצבנתי.
"אני כאן, רואה אותי?"
בחנתי את הכביש וחיפשתי את המכונית של סם. בסוף גיליתי אותה, מכונית לבנה ואלגנטית בסגנון מיושן. "כן. טוב תחנה ותבוא, אני מחכה לך בכניסה לבית."
"בי." הוא אמר וניתקתי את הטלפון.
חזרתי למור וירון שקישקשו על שטויות. "אז מי זה סמי הכבאי הזה? יש לך מישהו חדש?" ירון שאל.
"אני רואה שאתה לא מעודכן כל כך ברכילויות של בית ספר, הא?" מור שילבה ידיים.
וואו, רגע רגע רגע. "יש רכילויות?"
"ברור, את מכירה בית ספר בלי רכיליות?" היא שאלה כאילו הרגע שאלתי את השאלה הכי מפגרת בעולם.
"לא, אני מתכוונת עלי ו-"
"היי." קול קטע אותי. הסתובבתי וגיליתי את סאם מאחורי. הוא הביט מסביב ושרק. "היא בהחלט יודעת לעשות מסיבות."
"שלום מר 'אגוש 46'." צחקתי וחיבקתי אותו.
"עלייך ועליו?" שאל ירון.
"מה עלי ועליה?" סאם לא הבין.
"לא, לא משנה. אוקי, אז זה סאם, בן הדוד שלי." הכרתי אותו לשניהם. "סאם, זה ירון, החבר של החברה שלי, שזאת המסיבה שלה." החוותי בידי על ירון.
"הי, נחמד להכיר." ירון לחץ איתו ידיים.
"וזאת מור, החברה הכי טובה שלי." הכרתי לו את מור.
שעניו פגשו בשלה, הם ננעלו עליה. הוא לא הזיז את מבטו ממנה. "היי." הוא אמר בחיוך .
"היי בעצמך." היא חייכה גם ולחצה את ידו. הם לחצו ידיים קצת יותר מדי זמן.
"כן…" ירון קטע את ההכירות המתמשכת.
"טוב, אז שניכנס?" סאם שאל, מובך מעט מלחיצת היד שלו ושל מור.
"כן,אחרייך." מור חייכה.
סאם התקדם אל עבר הכניסה.
"חתיכת כבאי." מור חשה לי באוזן בהתרגשות, בזמן שניכנסו לבית ההומה. הבסים של המוזיקה הרעידו את האדמה. האורות צרבו לי בעניים, ריח האלכהול שנדף מחלק מהאנשים רק הוסיף לאווירה הפרועה. אנשים צרחו, רקדו, התמזמזו על הספות, או שחו בבריכה בחוץ. בקיצור, מסיבה טיפוסית של בית ספר תיכון.
"הי! אתן נראות מושלם!" אמה באה אילנו וחיבקה את שנינו.
"גם את וואו לא קטן בעצמך." מור החמיא לה.
"נכון?" ירון חבק את אמה במותק.
"חנפן." היא צחקה ונישקה אותו.
"אוקי.. אז אני, יסתובב לי כאן." סאם ניסה להיחלץ מהמבוכה.
"הי, מי אתה?" אמה שאלה.
"זה בן דוד שלי, סאם. סאם, זאת אמה." הכרתי בניהם.
"היי, נחמד להכיר." היא חייכה לו חיוך נחמד.
"טוב, אני הולכת לשתות משהו. כבר חוזרת." אמרתי לכולם והלכתי לכיוון המטבח. בזמן שחיכיתי לכוס המים שלי שתתמלא מהמכונה, הרגשתי נשימות על עורפי. קפצתי מבהלה שראיתי מישהו לא מוכר מאחורי.
"הי, מי את?" הוא שאל עם חיוך עקום על פניו.
"הולכת." אמרתי בלחץ ומיהרתי להתרחק משם, משאירה את כוס המים שלי במכונת השתייה. אבל הבחור הזר המשיך להידבק אלי.
"לאיפה את הולכת? לא הספקנו להכיר." הוא דידה אלי בהליכה מוזרה. הוא תמיד התנודד וצחק בלי סיבה, וריח האלכוהול שנדף ממנו הסגיר שהוא שיכור.
"אני לא רוצה להכיר." התרחקתי יותר ממנו.
"אבל אני כן." הוא צחק והתחיל לסגור עלי.
"לך ממני." התהלכתי אחורה מפחודת.
"ומה אם אני לא רוצה?" הוא צחק.
התנגשתי בקיר. אין לי לאיפה ללכת יותר או מישהו בסביבה שיעזור לי.
"יופי," הוא צחקק ושם ידים משני צדדי. "עכשיו את שלי."
נחנקתי מריח האלכוהול והתפללתי לנס. הבחור השיכור התקרב אלי יותר ויותר, והפחד חילל בתוכי. עצמתי בעניים בחוזקה וקיוותי שהכל רק חלום.
"עכשיו-" הוא התחיל ללחוש והפסיק בפתאומיות.
"היא אמרה לך ללכת ממנה, לא?" מישהו צעק. קול עמוק וצרוד ומוכר ביותר.
פקחתי עניים וראיתי את הבחור השיכור שוכב על הרצפה ואלכס גוהר מעליו. "אלכס!" התנשפתי בהקלה.
"מה קורה לך, אחי? תן לי לדפוק את הבחורה!" הבחור השיכור התלונן.
"שלא תדבר עליה ככה, ברור?" אלכס צעק עליו.
"אחי, מה אתה דפוק?" הבחור השיכור קם לעמידה. "אני יעשה מה אני רוצה עם מי שאני רוצה." הוא צחק.
אלכס הרים את ידו והתכונן להחטיף לו.
" לא! אלכס, תעזוב אותו." ביקשתי.
הוא העיף בי מבט. "אן, אל תתערבי בזה."
"אלכס," הבטי בו במבט מתחנן. "בבקשה."
"טוב. רק בגלל שביקשת." הוא הוריד את ידו באי רצון. . "ואם אתה עוד פעם מתקרב אליה, זה היה הסוף שלך!" הוא הבהיר לבחור השיכור ודחף אותו אחורה.
מיהרתי להתרחק משם, ואלכס בעקבותיי.
"בבקשה אל תסתבך בצרות בגללי." אמרתי לו שהלכנו לפינה אחת מבודדת בבית.
"אם רק היית נותת לי, הוא הצטער על זה שהוא בכלל התקרב אלייך!" הוא אמר עצבני.
"אלכס." הנחתי את ידי על חזהו. "אל תחשוב על זה עכשיו. עכשיו זה רק אני אותה." חייכתי.
מבטו העצבני התרכך. "אוקי." הוא לקח את ידי. "רק אני ואת."
הסתכלתי בעניו הירוקות, שבאותו הרגע היפנטו אותי. הידיעה שהוא היה יכול ללכת מכות רק בשביל להגן עלי, גרמה לי להבין כמה אני חשובה בשבילו. המוזיקה התעממה לרעש חלש. ליבי פעם מהר. האנשים מסביבי לא הפריעו לי, וזה היה רק אני והוא.
"הי, אן…" הוא אמר בחיוך חמים. "רציתי… רציתי לומר לך…"
"אן! הנה את!" מור רצה אלי. מיהרתי להשתחרר מאחיזתו של אלכס. "איפה היית? עברה חצי שעה מאז שהלכת לשתות!" מור התלוננה באוזני.
"פשוט… דיברתי עם אלכס." המצאתי תירוץ והצבעתי על אלכס.
"היי." הוא אמר למור בחיוך.
היא הביטה בשנינו במבט חשוד. "אה- הא. 'דיברתם'." היא עשתה מרכאות באוויר שאמרה 'דיברתם'.
אני ואלכס הסמקנו.
"טוב, צאו מהדיכי!" מור קראה. " בואו לרקוד."