אהבה עם הצרות 2- פרק 12

לא סיפרתי לדניאל בסוף… פחדתי, הייתה לי הרגשה לא טובה בקשר לזה, העדפתי לחכות עם זה עד שאחזור מחו"ל ואז נדבר על זה… סיוון הצטרפה אלינו, לטיסה, והתקרבנו אליה מאוד בכל השלושה ימים האלו שלפני… כל הזמן שיחות, פגישות, צחוקים ויציאות… מאוד נהנינו איתה.
"אז היום בלילה אני נוסעת.. אז תהיה לך סיבה לשמוח" שכבתי על המיטה, והוא לידי… ראינו טלוויזיה וכמו תמיד זה היה כדורגל…
"את רצינית?" הסתובב אלי
"כן, ברור… אשתך נוסעת, אז יהיו לך ולבתך 5 ימי רווקות הכי כיף!"
"מה כיף מה??!"צחק ונישק אותי, "את לא מבינה כמה אני אתגעגע אלייך, נראה לי כבר אחרי יומיים אני ואריאל נהיה על המטוס לצרפת.."
"אויש אל תהיה מצחיקול… גם אני אתגעגע אלייך, אפילו מאוד.. אתה לא תאמין כמה אתה תהיה חסר לי.. אבל אני מבטיחה שאני כל הזמן אתקשר אלייך, ואשלח SMS ואדבר איתך בטאנגו או וויבר.. וככה נוכל לראות אחד את השני…"
"מבטיחה?"
"מבטיחה!! אבל עכשיו בא לך לבוא לארוז איתי?"
"זה חובה?"
"כן!"
"טוב אוף איתך, יאללה קומי שמנה שלי!"
"שמנה?"
"צחקתי" אמר והחזיק בבטן שלי, הסתכלתי על ידו, והנחתי את 2 ידי עליה.. "את זוכרת, שלפני יומיים אצל שיר, אמרת שאת רוצה לספר לי משהו…מה רצית?"
"אני… עזוב, אני אספר לך אחרי שאחזור…" כי אני יודעת שלא תתן לי לנסוע אם אני אספר לך, כי לא תפסיק לדאוג לי, ואז אני אתעצבן, וסתם יהיה ריב, כמו תמיד "זה לא משהו מיוחד"
"זה מה שאני חושב שזה?" הסתכל על הבטן שלי שידינו מונחות עליה
"לא, לא מה פתאום.."
"רגע, בחילות, הקאות, שיגעונות, את לא מרוכזת… זה כן, זה מה שאני חושב! את בהריון נכון?" שאל אבל בעצם ידע את התשובה ורק חייך…
"אני… אני… אני לא יודע מה אתה רוצה"
"את משקרת? מתי קיבלת מחזור פעם אחרונה?"
"לפני.. שלושה שבועות אחרי התאונה אחרי התאונה"
"מה שזה אומר, מאחר לך כבר יותר מחודש?"
"לא, רק שבועיים, התאונה הייתה לפני חודשיים וחצי, ובין מחזור למחזור יש 28 יום.. אז אני בסדר.. ואתה יודע שמאחר לי לפעמים"
"את משקרת לי.. נכון?"
"למה שאשקר לך?" אמרתי והורדתי דמעות, הוא גרם לי להיזכר בתאונה הזאת… שאיבדתי שמה ילד, ואכזבתי אותו.. הוא רצה להיות שוב אבא, והרגתי את הילד שלו. הוא ניגב את הדמעות שלי, ונשק על מצחי… "אני אוהבת אותך… אבל.. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אתה יודע שזה נושא רגיש, איבדתי ילד בתאונה הזאת, אכזבתי אותך ואת כולם.." קמתי מהשכיבה והתיישבתי על המיטה והמשכתי לבכות…
"למה שתאכזבי אותי??"
"כי… רצית עוד ילד, והייתי יכולה לתת לך, אבל אם הייתי יותר זהירה, היית יכול להיות אבא, אבל לא" טוב בעצם כן תהיה אבא, אבל עדיף שלא אספר לך על זה עכשיו.
"אל תדאגי אהובה שלי, הכל בסדר.. לא התאכזבתי ממך ובחיים לא אתאכזב, אני נשבע לך! אני אוהב אותך!!!!!!!" התחיל לנשק את צווארי,כי הוא יודע שזה מה שאני הכי אוהבת, ושזה מה שמרגיע אותי תמיד. אבל לא הפסקתי לבכות,, רציתי לעשות את זה, אבל לא יכולתי.. פתחתי את הפה, ניסיתי להגיד לו, אבל כבר שיקרתי לו, ואמרתי שאני לא בהריון, אבל זה סתם בשביל לצאת מכלל סכנה.. אני רוצה לספר, עכשיו באמת שאני רוצה, אבל.. זה מפחיד אותי.. שכבתי על המיטה, והתכסיתי בשמיכה ממשיכה לבכות, ורציתי להפסיק אבל לא יכולתי… הוא ישב לידי, מלטף אותי.. "אני אוהב אותך" גם אני, רציתי לומר.. אבל במקום משכתי אותו אלי ונתתי לו נשיקה חזקה… אולי, אם אני אהיה איתו עכשיו, שאני אחזור אני אגיד לו, שכן, נכנסתי להריון עכשיו, מהרגע שלפני הטיול, שהיינו יחד… ושאני כל כך שמחה… אבל לא!! אני לא אשקר לו יותר, מספיק עם קשרים!!
אני אמשוך את זה עוד קצת.. אבל אני אספר לו.
נרדמנו שנינו, כשאני עם ראשי על חזהו… ואז היה טלפון, מחסום..
"הלו?"
"אנחנו יודעים על התינוק, הפעם תשמרי עליו יותר טוב!!!" ואז היה צליל ניתוק.
"הלו???!" צעקתי, אולי זה לא התנתק.. מי זה בכלל???!
"מה קרה?"
"לא יודעת, התקשרו, וניתקו.. מחסום, אז אין לי מושג מי זה"
"אוי מאמי,תרגעי, בטח סתם איזה ילד שמנסה להציק."
"כן" ידעתי שזה לא זה… מישהו שיודע על זה, אבל מי?! לא סיפרתי על זה לאף אחד, וגם שיר וסיוון לא, אין להם למה! קמתי והתחלתי לארוז את הבגדים, שמתי הכל במזוודה במסודר, כמו שכתבתי ברשימה, ועכשיו אני מאורגנת, כדורים, חזיות, תחתונים, בגדים, אוכל, גומיות, סיכות… שיט! שכחתי להביא טמפונים, תחבושות ותחתוניות ושמפו.
"מאמי, כמה דקות אני באה, אני צריכה לרוץ לסופר פארם, שכחתי לקנות משהו… 5 דקות אני חוזרת"
"לבוא איתך?"
"לא לא מה פתאום, אני אלך עם סיסי, בכל מקרה צריך להוציא אותה לטיול"
"טוב מאמי" חייך אלי, נישקתי אותו והלכתי, יחד עם סיסי.
______________________________________________________________________

יצאתי מהסופר פארם, עם השקיות בידי, וסיסי בידי השנייה, והתקדמתי לכיוון הבית… הרגשתי משהו מוזר, משהו בהחלט מלחיץ, תחושה שעוקבים אחרייך.. הסתובבתי אחורה וראיתי, מישהו הולך אחריי, במהירות.. מישהו שלא הכרתי.
הגברתי את המהירות, וגם הוא, התחלתי לרוץ והוא התחיל אחריי, אבל התחלתי להתעייף, והוא השיג אותי ועצר אותי. סתם את פי והוביל אותי לאיזו סמטה
"אני מקווה שתשמרי על התינוק הזה שיש לך בבטן, כי אם לא, משפחתך בסכנה!" הסתובב והלך.
התחלתי לבכות, על מה הוא מדבר, מה הוא רוצה ממני, למה הוא רוצה את התינוק שלי, ולמה הוא מאיים עלי ועל המשפחה שלי????!
הלכתי הביתה, ונכנסתי להתקלח, לנסות להירגע. דניאל נכנס, ושמע את המשיכות של הבכי..
"מה קרה מתוקה?! למה את בוכה?"
"אני.. סתם, אני מתרגשת!"
"אני יודע לזהות, מתי את משקרת לי ומתי לא.. תספרי לי בבקשה"
"דניאל תעזוב אותי! אני פשוט מתרגשת, למה לי לשקר לך?!"
"אני לא יודע… אולי תגידי לי?"
"אין לי מה להגיד, כי לא שיקרתי לך" שטפתי את הפנים, לקחתי מגבת, התנגבתי ויצאתי לבחוץ והוא אחרי.
"מתי צריך להקפיץ אותך לשדה?"
"אני אקח מונית, זה יהיה יותר קל לא?"
"מה פתאום, נראה לך שאני אתן לך לנסוע לשדה, לבד, בלי שאני אוכל להיפרד ממך… כמו שצריך…?"
"אתה לא חייב, אני אסתדר."
"טוב נמאס לי" תפס את ידי והושיב אותי על המיטה "תתחילי לדבר!"
"חח מה?!"
"מה יש לך ב3 ימים האחרונים, הריחוק הזה, העצבים, הבכי… מה קורה לך?"
"אני… כלום לא קרה לי!" התכופף והחזיק את ידי…
"אני מכיר אותך מספיק, בחיים לא התייחסת אלי ככה.. מה קרה לך?!
"אני… אתה זוכר את התאונה?"
"איך אני אשכח?"
"אז…אחרי התאונה אמרו לנו שאיבדנו את הילד.. נכון?" ירדה לי דמעה… הוא ליטף אותי..
"נו.."
"בשבוע האחרון, כל הזמן היו לי בחילות, הקאות, והמחזור מאחר לי, וכל הזמן ההורמונים… אז שהיינו אצל שיר, דיברנו על זה שלושתנו, והן הכריחו אותי לעשות בדיקה…" עלה לו חיוך על הפנים.
"אני צדקתי? את בהריון?"
"אני לא יודעת… כאילו, בבדיקה רשמו לי שכן, ואף אחד לא ידע על זה חוץ משתיהן, וממך… אבל… אבל.. פחדתי לספר לך, שלא תכעס עלי, או תתבאס" אבל הוא רק אימץ אותי אליו לחיבוק… הוא לא ידע על זה שאני בחודש חמישי כבר…
____________________________________________________________________

לפני יומיים:
"אני נשבע שבחיים לא נתקלתי בדבר כזה"
"מה זאת אומרת?! מה קרה??"
"את הפלת את התינוק לפני 2 חודשים, זה.. זה לא הגיוני! זה פשוט נס!"
"אתה יכול להסביר לי על מה אתה מדבר?!"
"זה… את לא הפלת את התינוק, אני אפילו לא יכול להסביר מה הולך פה, את בהריון עוד מאז התאונה… זאת אומרת מלפני… את בהריון חמישה חודשים"
"מה זאת אומרת… אני.. אני הפלתי את התינוק.. לפני חודשיים.. איך זה הגיוני, אני בחודש חמישי?!"
"את.. אני מצטער שגרמתי לעוגמת נפש כזאת, אבל כן, את לא הפלת את התינוק! מזל טוב!"
"אני לא מאמינה!!!! תודה ד"ר תודה על הכל!!!!" צעקתי ובכיתי, מרוב התרגשות, לא סיפרתי לאף אחד, לא להוריי לא לסיוון ולא לשיר, ובמיוחד לא לדניאל.
_____________________________________________________________________

חזרה לסיפור:
"למה שאני אתבאס?" שאל אותי תוך כדי הוא שוכב מעלי ולא מפסיק לנשק אותי.
"אני לא יודעת… פחדתי שלא תרצה אותו, שתפחד… אני מצטערת!" רק חיבקתי אותו ולא עזבתי.
"משוגעת קטנה, הכל בסדר… אין לך על מה להצטער! אני אוהב אותך, ואני כל כך שמח!!! אני נשבע לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" הוא נישק אותי ואני אותי. "אני יודע על זה כבר.. כאילו ידעתי מאותו היום… ראיתי את הבדיקה.. נכנסתי לשירותים, אחרייך.. וראיתי את הבדיקה על השיש, ושהיה רשום שם חיובי.. וזרקתי את הבדיקה לפח.. אבל עשיתי אחד ועוד אחד, ושיערתי לעצמי שזה שלך.. ושאת מפחדת להגיד לי, למרות שלא ידעתי למה, אבל שמחתי.. ושאמרת לי שאת רוצה לדבר איתי ושזה חשוב ולא לפה… הייתי כבר בטוח."
"אני מצטערת שלא סיפרתי לך… אבל אם אתה כבר יודע, מוכן לשוק נוסף? אני לא יודעת אם תשמח, אבל אני מעדיפה… אבל קודם תן לי להתלבש בשביל שלא אתקרר, אני עם מגבת עדיין ואני נוסעת היום."
"יש לי ברירה?"
"לא ממש"
"אז אני מוכרח… טוב דברי" חייך אלי.
"חכה שניונת…" לבשתי את השימלת מאקסי והעקבים… בכל מקרה אני עוד שעה וחצי צריכה לצאת.
"בכל מקרה עוד שעה וחצי אנחנו צריכים לצאת… אז יפה?" עשיתי סיבוב, והוא רק חייך והנהן..
"את מושלמת.."
"טוב עכשיו תורנו להחליף מקום, לא ככה?" נתתי לו נשיקה "שב נסיך"
"דברי.."
"זה בהמשך למה שאמרנו מקודם… "
"להריון?" שאל והניח את ידו על בטני..
"תבטיח שלא תכנס לשוק, אבל… אני…אני לא איבדתי.." שתקתי וירדו לי שוב פעם דמעות.. קשה לי, יותר מדי בשורות ליום… הוא ליטף את פני ונתן לי נשיקה במצח וחייך..
"אנחנו לא איבדנו את הילד בתאונה… אני… ישר אחרי הבדיקה… ז"א לפני יומיים הלכתי לרופא, והוא היה בשוק.. הוא אמר לי שזה פשוט נס, שזה לא הגיוני, שלפי הבדיקות והכל, אני איבדתי את הילד.. אבל הוא בן חמישה חודשים כבר…" חייכתי אלי וירדה לו דמעה, הרבה זמן לא ראיתי אותו ככה… בוכה, שבור..
"אני… אני כל כך אוהב אותך" אמר בתוך הבכי "ואני כל כך שח, את פשוט לא מבינה כמה!!" נישק אותי, ונשארנו ככה במשך חצי שעה, פשוט מחובקים ואני בוכה, ופעם בכמה דקות נותנים לאחד לשני נשיקה…