~ אחרי הכול אני בוחרת להישאר~ פרק 2

טפטופי טיפות הגשם הכה על חלון חדרי וגרם לי להתעורר לבוקר קר ואפל.
פקחתי את עיני, מביטה על חדרי השקט שהתמלא מהאור שנכנס דרך החלון ומבינה שבאמת חזרתי, וזה הזמן שלי לפגוש את כולם היום, לא שזה ממש ריגש אותי אך סיקרן אותי לדעת את התגובה של כולם.
לקחתי את הטלפון שהיה על השידה ליד מיטתי והדלקתי לראות מה השעה.
" שיט" מלמלתי לעצמי שהבנתי שאני צריכה להיות בעוד 30 דקות בבית ספר.
מהר הקמתי את עצמי מהמיטה אל חדר האמבטיה, לוקחת מקלחת קצרה, מצחצחת שיניים, בוחרת חולצת בית ספר לבנה, סקיני ג'ינס בהיר עם קרעים וקפוצ'ון לבן מהארון, ולובשת אותם יחד עם נעליי האולסטר הגבוהות והלבנות.
שמתי איפור עדין, בושם ודורדוראנט והייתי מוכנה.

ירדתי יחד עם התיק ועם הטלפון למטה במדרגות בכדי להספיק לאכול ארוחת בוקר לפני הלימודים.
" בוקר טוב" אמרה אמא כשראתה אותי נכנסת למטבח בזמן שהיא הניחה את הצלחת עם הטוסט והירקות על השולחן.
" בוקר" אמרתי מתיישבת בשולחן ומחכה לה שתצטרף.
" מתרגשת?" שאלה אמא כשלבסוף סיימה למזוג לי את מיץ התפוזים לתוך הכוס שהייתה מונחת לפניי והתיישבה מולי .
" מה זה מתרגשת…קופצת מהתרגשות" אמרתי מכניסה ביס מהטוסט אל תוך פי.
" אני בטוחה שכולם התגעגעו אלייך" אמרה וגלגלתי עיניים. לא סיפרתי לאמא שלי מה קרה לי בשנים שלמדתי פה, לא רציתי שיהיה לה עוד דאגות יותר משהיו לה.
" אני מקווה" עניתי במהירות
" אה! לגמרי שכחתי לשאול אותך, לפי מה שבנתי עשית ניתוח לייזר בעיניים.." אמרה והנהנתי
" כן, את יודעת שאני לא מתה על עדשות" אמרתי והיא הנידה בהסכמה.
" כן, שכחתי לגמרי לדבר איתך על זה אתמול מרוב ההתרגשות מלראות אותך שוב בבית" אמרה וחייכתי.
" אני בטוחה בכך, חוץ מזה מה עכשיו נזכרת בזה?" שאלתי.
" כן, כי אבא ואני כמובן דיברנו על זה, יום לפני שהגעת לניתוח והסכמנו שנתחלק חצי חצי במחיר, והוא עדיין לא דיבר איתי על כמה אני צריכה לשלם והוא לא עונה לטלפונים או להודעות שאני שולחת…" אמרה עם עצב בקולה.
" אני ישאל אותו היום בשבילך ובכלל לא ידעתי שאת ידעת על הניתוח הזה , רציתי שתופתעי" אמרתי והיא חייכה
" ואני רציתי שתופתעי מזה שאני ידעתי לגבי זה" אמרה בהתחכמות .
" טוב ילדה שלי, הייתי שמחה שנמשיך בשיחה אך אני ממהרת לעבודה ואת לבית ספר" הוסיפה ומיד קמתי מהשולחן להוריד את הצלחת ואת הכוס חזרה לכיור.
" צודקת אני באמת מאחרת, ביי אימוש" אמרתי ונשקתי לה בלחי ומהר יצאתי מהבית.
הייתי צריכה ללכת ברגל כי פה לא היה לי רישיון אלא בחוץ לארץ .

הייתי עסוקה מידי בלמהר לבית ספר ובאותו זמן להתעסק בטלפון עד שנתקלתי במישהו.
" אולי תסתכלי לאן שאת הולכת ?" הקול היה של נער, הרמתי מהר את מבטי להביט בעיניים שחורות שכרגע ננעלו על עיניי בחזרה.
" תאמין לי שאני עושה את זה כול הזמן, עכשיו עם כול הכבוד אני ממהרת" אמרתי במהירות ועוזבת אותו מאחוריי מבלי להביט חזרה אחורה.
שכחתי לגמרי את הגברים פה, תמיד האגו חשוב להם, אם נתקלים בהם, חייבים לבקש סליחה ולקנות להם מתנת פיוס, אז זהו שממש לא! אם זה מה שהנער הזה ציפה שימשיך לחיות בסרט.

אחרי הליכה של עשר דקות הגעתי לבסוף לבית ספר, כמובן שהשומר בהתחלה לא זיהה אותי אך אחרי כמה דקות הזכרתי לו מי אני והוא הכניס אותי והפנה אותי אל חדר המזכירות.
" בר האל, אני לא מאמינה שהשתנית! איך גבהת כול כך? השתזפת? מה עם המשקפיים? השיער? עשית משהו אני שמה לב! אמא שלך דיברה איתי עכשיו בטלפון ואם היא לא הייתה הייתי חושבת שאת איזה דוגמנית מהוליווד!" אמרה אילנה במהירות, כמעט נגמר לה האוויר, המזכירה הנחמדה והקבועה פה.
" אילנה תנשמי" הזכרתי לה והיא נשמה נשימה עמוקה.
" מצטערת…אני ממש התגעגעתי" אמרה וקמה לחבק אותי, כן הייתי בקשר טוב עם הצוות, מוזר? כן.
"טוב המנהלת כרגע לא תוכל לראות אותך כיוון שהיא בפגישה עם המפקחת של בית הספר, אז אני אלווה אותך לכיתה שלך" אמרה והלב שלי התחיל לפעום מהתרגשות לא של שמחה אלא יותר בכיוון של לחץ.
יזהו אותי פה?
" סליחה על הפרעה, אבל יש לנו פה תלמידה שעזבה פה לפני שנה וחזרה אלינו" אמרה אילנה כשנכנסה לכיתה יא' 4 .
" או, בר הראל נכון נכון" אמרה מהורה ואילנה סימנה לי להיכנס ומיד שמעתי לחשושים.
" רגע בר? בר הראל? אני שמעתי נכון שיר?" שמעתי את קולה של רוני ברגע שנכנסתי לכיתה וכול העיניים היו עליי ובמיוחד הפה נפתח משוק.
" זה תלוי רוני, מתי עברת בדיקת שמיעה?" שאלתי ומיד רוני קמה מהכיסא ומיהרה אליי בחיבוק.
" לא נכון!" צעקה ומיד שיר הצטרפה אל החיבוק וכול התלמידים נשארו עדיין במקום, כנראה חושבים שאני סתם מבלפת.
" שיר ורוני אני רוצה להמשיך בשיעור, סליחה בר אבל לדעתי תצטרכו להתאחד בהספקה" אמרה המורה ורוני שלחה אליה מבט עצבני.
" המורה חנה לא ראינו את החברה הכי טובה שלנו שנה נראלי שאת האיחוד הזה נעשה עכשיו!!" אמרה בכעס וצחקתי
" אוקיי, אוקיי, אבל רק שלושתכן ! וכול השאר אנחנו ממשיכים" אמרה המורה וקולות בוז מהתלמידים הושמעו.
" שקט" שמעתי את המורה צועקת ברגע שאני וחברותיי יצאנו מהכיתה אל הדשא בחוץ.

" את מוכנה להסביר לי מה עשית עם החנונית החמודה והחברה הכי טובה שלנו במשך השנה שלא היית?" אמרו שתיהן בכעס שהתיישבנו באחד הספסלים.
" מה זה לא ברור? הייתי צריכה לקחת הפסקה בנות! הייתי צריכה לראות את אבא שלי…" אמרה והם הנידו בהבנה
" אבל את יודעת כמה היית חסרה? שלא תעזי להיעלם ככה שוב שמעת??" אמרו יחד והבטתי בשתיהן וראיתי שהן גם השתנו.
השיער של רוני בצבע שחור ארך והעיניים הירוקות שלה התבהרו יותר, למרות שזה לא הגיוני זה ככה נראה.
לעומת זאת השיער של שיר, האדמוני והגלי, היה חלק ואסוף לקוקו גבוה בעזרת גומייה שחורה והיא הייתה יותר לבנה ממה שאני זוכרת אותה.
" שומעת" אמרתי בטון סמכותי .
" עכשיו ספרי לנו את כול מה שעבר עלייך ברבי" אמרו והרמתי גבה למשמע הכינוי החדש
" היי, את נראית ככה, את נקראת ככה. תתמודדי" אמרו וצחקתי במבוכה.
" טוב… אז ככה…" סיפרתי להם בקצרה את עניין תהליך השינוי שכלל את ניתוח הלייזר בעיניים, את השיזוף , את ההחלקה.
סיפרתי להם על בת זוגתו של אבא שלי שתמכה בכול העניין ועזרה לשכנע את אבא.
סיפרתי להם על הבחורים שפגשתי ועל הבית ספר שבו למדתי כול השנה.
" ולא יכולת להרים טלפון?" אמרו בכעס ובאכזבה
" מצטערת בנות, לא שכחתי אתכן" אמרתי והן הנידו בראשן כהתקבלות הסליחה.
" עכשיו תורכן" אמרתי ועיניהן פערו.
" מה אתם מסתכלות ככה? אני רוצה לדעת מה קרה שהחסרתי" אמרתי והם נאנחנו בכבדות.
" המון אחותי" אמרה שיר
"פרטים יעזרו לי קצת , אתן יודעות" אמרתי והן הביטו אחת בשנייה.
" אז ככה על מי את רוצה לדעת ?" שאלו ולרגע שתקתי וחשבתי .
" על רוי לביא " אמרתי, הבחור שבו הייתי מאוהבת, אבל למזלי הוא כבר לא נמצא בשום מקום אצלי בראש או בלב.
" הוא נסע לפני שבוע לברצלונה הוא אמור לחזור עוד ארבעה ימים בדיוק, חוץ מזה אחרי שעזבת הוא התנהג שונה" אמרה שיר והבטתי בה מבולבלת
" שונה? איך?" שאלתי
" הוא היה נראה מתוסכל, הו נראה אשם" אמרה רוני ושיר הנידה בהסכמה.
" אשם? על מה?" שאלתי מבולבלת. על זה שעזבתי? מה יש לחרא הזה להרגיש אשם? על זה שהוא קרא לי מכוערת , חנונית, דוחה?
" אין לנו מושג בר, באמת שאין לנו מושג" אמרו והנהנתי .
" עדן מרדכי?" שאלתי את שמה של האויבת מספר אחת. תמיד אהבה לצחוק עליי עם שאר הילדים בבית ספר, אף לא הבנתי מה עשיתי לה. גם לא ראיתי אותה בכיתה שנכנסתי אלא כמות קטנה מהילדים שצחקו עליי שנראו כמובן משותקים ברגע שלא הבינו מה קרה לי.
כנראה הילדים המרכזיים שהציקו לי, לא היו איתי באותו הכיתה העכשווית אלא בשכבה, יופי אני לא אצטרך כרגע לראות אותם.
" עברה בית ספר, ובגללה התווסף תלמיד חדש לבית ספר, ואני מודה על כך" אמרה רוני בהתרגשות .
" יופי הכלבה כבר הורידה את עצמה מהרשימה " אמרתי מסדרת כמות קטנה של שיערי מאחורי האוזן הימנית שלי.
" רשימה?" שאלו
ואז נזכרתי שהן אמרו עוד משהו
" ילד חדש?" שאלתי
" אתן יודעות שלא באתי מבלי מטרה " אמרתי והם הביטו בי בחשדנות
" מטרה?" שאלו יחד
" תירגעו אומנם השתניתי במראה אך לא באופי" אמרתי והם נשמו
" אני רוצה להראות סך הכול שאי אפשר יותר לדרוך עליי ואני גם לא אתן זאת , מובן? או שאני צריכה לצייר לכן את זה?" שאלתי והם הנהנו בהבנה.
" אז בכול מיקרה אתן עומדות לספר לי מי התלמיד החדש?" שאלתי וחיוך התפשט על פניהן.
" קוראים לו שון עזרי , הוא התקבל לפה לפני חמישה חודשים, והוא כבר רדוף על ידי כול הבנות בבית הספר" אמרה רוני בהתלהבות וגלגלתי עיניים.
" יופי בשבילו, עוד משהו שאני צריכה להתעדכן?" שאלתי
" לא…ואת יכולה להירגע כי רוב הילדים שהציקו לך בשנים הקודמות לא בכיתה שלנו" אמרה והנדתי בהבנה
" כן הבחנתי בזה שנכנסתי לכיתה" אמרתי
" ואי מוזר לחזור לפה אחרי ששהית לך בקליפורניה" אמרו וחייכתי
" את לא יודעות עד כמה " אמרתי וצחקנו קצת על הסיפורים שכול אחת מאתנו סיפרה אחת לשנייה ועל החוויות ומיד אחר כך נשמע הצלצול להפסקה.

~
" אני כבר מגיעה" אמרתי להן ברגע שפנינו לקפיטריה אחרי שנכסנו חזרה למבנה.
" אין בעיה" אמרו והלכו, בינתיים הלכתי לכיוון הלוקרים בשביל לסדר את הספרים שמקודם קיבלתי אל תוך הלוקר.
~ צלצול טלפון~
" הלו" עניתי
"ב…ר ז..את.. אמא… אני…ל..א ..רו..צה שתתדאגי" בקושי שמעתי בבירור, היה מלא רעש של אנשים מדברים, נשמע כאילו הייתה בבית חולים .
" אמא מה קרה?" שאלתי לחוצה.
" אני קיבלתי שיחת טלפון שאני חייבת במהירות לבוא לבית החולים לטיפולים משהו השתבש בבדיקות, אני יחזור מאוחר" אמרה ורעד נשמע בקולה.
" אבל את בסדר? איזה שיבוש? אמא בבקשה" אמרתי בלחץ.
" אני אהיה בסדר" אמרה שוב אך השיחה התנתקה .
עמדתי מבלי זוז, מבלי לומר מילה, הכול באמת יהיה בסדר?