את כל מה שיש לי – פרק 3

– נקודת המבט של גל –
הרגשתי איך לחיי מאדימות. ליבי פעם כל כך חזק שהופתעתי שהאדמה לא רעדה. מה לעזאזל הוא עושה כאן?
קיבלתי תשובה לשאלה הזאת. הוא הוציא ספר מהתיק שלו והושיט אותו לי. "הפלת את זה."
לקחתי את הספר ממנו. "תודה." אמרתי.
"את אומרת לי את זה הרבה היום." הקניט.
חייכתי אליו, הוא חייך אליי בחזרה. "כי יש לי על מה." עניתי.
הוא עמד שם מביט בי, לקח לי זמן לקלוט מה הוא רוצה. בערך. טוב אני לא בטוחה אבל איזה עוד ברירה יש לי?
פתחתי את הדלת לרווחה. "רוצה להיכנס?" שאלתי אותו.
"בטח." הוא נכנס.
"אני לא בטוחה שיש לך הרבה מה לעשות כאן." הערתי. "אני עושה שיעורי בית במתמטיקה, -שיא היום שלי -"
הוא צחק. "לא תזיק לי קצת עזרה."
אז עלינו לחדר שלי.
התיישבתי על המיטה, ליד הספר והמחברת. הוא התיישב לידי, והוציא את הדברים מהתיק.
"איזה עמוד?" שאל.
צחקתי. "אני במתקדמים. אין לנו אותן משימות."
"נכון." אמר באיטיות. "אז שנייה אני אבדוק," הוא הוציא את היומן שלו. שכולו היה מלא שיחות עם חברים שלו, "אממ אני לא בטוח. זה קצת מטושטש. נראה לי 139."
"אז תפתח."
הוא חיפש כל תירוץ לא לפתוח את הספר, הוא הסתכל סביב עד שמצא נושא שיחה. הספר שהוא החזיר לי.
"רעד…" אמר והסתכל עליי. "אף פעם לא שמעתי על הספר הזה – לא שאני כל כך מתמצא בספרים -"
"רואים." הערתי ביובש. זה נפלט לי, הציניות המתגוננת הזאת היא הרגל שנטבע בי מאז… טוב לא יודעת. הרבה זמן.
"כהן, את מעליבה אותי." הוא עשה פרצוף כלבלב עצוב.
צחקתי. "תפסיק עם זה!"
"למה זה עושה לך את זה?" שאל מרים את גבותיו.
צחקתי שוב והעפתי עליו כרית.
"על מה הספר הזה בכלל?" שאל אחרי שעשה קולות של יריקה, כאילו יש לו נוצות בפה.
חיוך נבוך עלה על שפתיי. ועיני עלו למעלה חושבת על מה לענות. זה הצחיק אותו.
"יש משהו שאני צריך לדעת, כהן?"
צחקקתי. "לא."
"משתגידי."
דיי! למה הוא כזה חמוד? הוא לא חמוד! הוא כן חמוד! לא! כן!…. כן! לעזאזל! כל כך כן!
הוא חשב קצת… "אני יודע!" הכריז.
קימטתי את מצחי. "יודע מה?" שאלתי מבולבלת.
"על מה הספר שלך!"
"מה?"
"על פורנו!" הכריז.
צחקתי "איכס לא!"
הוא צחק. הצחוק שלו התנגן. עטף אותי כמו קטיפה. לפתע, רציתי להיות עטופה בזרועותיו.

– נקודת המבט של דניאל –
אני כל כך אהבתי את הצחוק שלה. רציתי פשוט לשבת שם ולהצחיק אותה כל היום.
"אז על מה זה?" דרשתי.
"אנשי זאב…" לחשה.
"מה?" צחקקתי.
"מה ששמעת."
"זה לא דבר כל כך…" חיפשתי את המילה הנכונה. "נשי. לקרוא עליו."
אחרי כמה מבטים, הבנתי. היא לא צריכה להיות נשית, בשביל להיות מקסימה. היא צריכה להיות מי שהיא, ומיד התחרטתי על דבריי. היא הייתה מושלמת כמו שהיא. לא חשבתי בחיים שאני ארגיש ככה לגביי גל כהן. הרכתי אותה מאז הגן. אבל אף לא באמת הסתכלתי עלייה, ועכשיו הבנתי שהייתי צריך.
"פאק!" קפצתי לפתע. "שחכתי את הגיטרה שלי בבית הספר."
היא נראתה מופתעת. "יש לך גיטרה?"
הנהנתי. "לא ידעת?"
היא הנידה בראשה.
"אני חייב לזוז, אסור לי לאבד את הגיטרה הזאת." קפצתי מהמיטה מכניס את כל הדברים במהירות לתיק.
"לבוא איתך?" שאלה גל.
פערתי את עיני, מה? מה קורה כאן? היא עכשיו מציעה לבוא איתי? מה זה אומר? היא רוצה להיות לידי?
לא ידעתי. אבל הנהנתי. "כן. אני אשמח."