בין הגלים- פרק עשרים וארבע: דייט?

בין הגלים- פרק עשרים וארבע: דייט?
-מנק' המבט של תאיר
"תפתחו את העיניים שלכם, ותסתכלו בפנים. האם אתם מרוצים מהחיים שלכם?"- בוב מארלי.

כבר סוף החודש. חודש. חודש שלם אני נמצאת בפנימייה הזו. ואני לא מצטערת על שום רגע בחיי שהייתי פה. אני שמחה שהגעתי לפה. המקום הזה שיקם אותי מחדש, והבהיר לי מי הייתי, מי אני עכשיו ומי אהיה. עבר עליי המון החודש. איבדתי זיכרון, הגעתי לפנימייה חדשה, פגשתי חברים חדשים. והעיקר, אהבה. אני זוכרת את הרגע שהגעתי הנה, שפשוט התנגדתי להגיע לפנימייה הזו. חשבתי שהיא תעשה לי רע, שאני לא אסתדר פה עם אף אחד. אבל אם מבהירים את הדברים שנראים בנינו רע, מגלים ששפטנו אותם מוקדם מידי. אני זוכרת את זה שפגשתי את נופר. היא הייתה מעלה לי את העצבים רק ממילה אחת שיוצאת מפיה. טך מנתנצלות אחת קטנטנה, הכל התהפך ונהפכנו לחברות. החודש, הספקתי להכיר את בלה לעומק. גיליתישהיא מאוד ביקרותית לגבי דברים מסויימים, אבל היא מדהימה. שי… לגלות שאנחנו אחים, פשוט מחזיר לי את האושר לחיים. הוא הדבר הכי מתוק שקיים על פני האדמה. בר? אני שמחה שפגשתי אותו. הוא עמד לצידי בכל פעם שהייתי צריכה חיבוק, הוא בין היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פני במצבים שבאלי להתכרבל בפוך ולייבב. החודש הזה מלא בשמחה, עצב, אכזבות, אהבות ורגשות בילתי פוסקים. ואני שמחה שעברתי את כל זה, כדי לגלות מי אני היום.
דפיקות חלשות נשמעו מבעד לדלת, וקטע את מחשבותי. קמתי מהמיטה והתחלתי לפסוע בהליכה מרושלת לעבר הדלת. הורדתי את הידית הכסופה והקרירה של הדלץ, ופתחתי אותה. בר עמד שם, שקצות אצבעותיט תחובות בתוך כיסיו. שיערו שהיה קצות בתספורת מארינס הבריקה בגלל כמוץ מסויימת של ג'ל, והוא לבש חולצה לבנה אשר הבליטה מעט את שרירו מה ג'ינס משופשף.
"למה אני לא מופתע שאת בפיג'מה?" הוא שאל בצחקוק ונכנס לתוך החדר.
"מישהו אישר לך להיכנס?" שאלתי בציניות וסגרתי את הדלת, עקבתי בכל תנועה קטנה שעשה. הוא הנהן בראשו ונשכב על מיטתי. הוא הביט בי, באותו זמן שהבטתי בו שוכב על מיטתי.
"מה אתה עושה פה?" הטעשתי על עצמי כאשר כאשר קלטתי שאנחנו בוהים אחד בשנייה לא מעט זמן.
"אני רואה שאני לא רצוי פה." הוא אמר ושיחק אותה נעלב. צחקקתי בלחש והבטתי בו בטיפה רצינות.
"לכי לכי תתארגני." הוא נאנח לאחר כמה שניות וישר את את גופו לישיבה. המהמתי טיפה והבטתי בו בשאלה.
"נצא קצת." הוא הבהיר את דבריו בהיסוס.
"והו זה דייט כאילו?" אמרתי בצחוק וצחקקתי טיפה.
"קראי לזה איך שבא לך." הוא קרץ לעברי מה שגרם לי להסמיק טיפה.
"טוב, אני מחכה לך למטה." הוא צחקק ויצא מהחדר. אך ברגע האחרון, הוא פתח את הדלת שוב.
"ויפה לך אדום." קרץ לעברי מה שגרם לי להסמיק יותר
"לך כבר," אמרתי בעצבים מדומים ודחפתי אותו למחוץ לחדר. נשענתי על הדלת ונאנחתי קלות כשחיוך מרוח על פני. פסעתי לעבר הארון במהירות ובחנתי את המדפים. לבסוף, הוצאתי שורט קצרצר אך לא עד כדי כך, וסוודר ארוך לבן עם כתפייה נופלת. לבשתי את הבגדים ונעלתי את נעלי הוואנס הוורודות-אפורות שלי. הברשתי את שיערי וקלעתי לצמה צדדית. בחנתי את עצמי במראה, ואחרי שבדקתי שאני מוכנה יצאתי מין החדר. ירדתי במהירות במדרגות ונופפתי לשלום לכל מי שראיתי בדרך. יצאתי מהפנימייה, וחיפשתי את בר. אחרי שמצאתי, פסעתי לעברו ונעמדתי מולו.
"השורט לא קצר מידי?" הוא אמר וסובב אותי כמה פעמים כדי לבחון את המכנס.
"לא." עניתי בהיסוס והשפלתי את מבטי לעבר השורט. "לא." קבעתי לאחר שבדקתי שהוא לא קצר.
"יש לך מזל שאת איתי." הוא נאנח ושילב את ידיו על חזהו. משכתי בכתפי. נכנסנו לתוך הרכב השחור של בר, והוא הסיע אותנו לאותו מקום. לאחר כמה דקות, יצאנו מין המכונית והים התגלה לפני. בר תפס בידי בעדינות, ומשך אותי לעבר החוף. התיישבתי על המדרגות, והורדתי את נעלי הוואנס רגע לפני שרגליי נגעו בחול.
"בואי." בר מלמל והושיט את ידו לעברי. תפסתי בידו, והוא משך אותי לעמידה. התחלנו לפסוע על החול הרך, עד שהיה נמאס לנו לפסוע והתיישבנו על החול. הבטתי בגלים, ונסחפתי לצלילים הנעימים והשקטים. הסטתי את מבטי לעבר בר, שהביט גם הוא על הים. לאחר כמה שניות, הוא הסיט את מבטו אליי וחייך חיוך קטנטן וחייכתי גם אני אליו. הוא התקרב בראשו אליי, ואני אליו ושפתיו ריפפו על שפתי. הוא נשק את שפתי בעדינות, ולאט לאט נסחפנו לנשיקה עדינה אך מלאת תשוקה.
אחרי עשר דקות של נשיקה התנתקנו וחייכתי חיוך קטנטן, אבל ההבעה של בר הייתה עצובה והוא השפיל מבטו.
"בר, מה קרה?"שאלתי והרמתי את פניו בעזרת ידי.
"תותי, אני צריך לספר לך משהו" אמר בהיסוס ובקולו הופיע קול מתחרט.
"מה קרה?" שאלתי בחשש והרגשתי תחושה רעה.
"העבר שלך …" התחיל בדבריו, ובפתאומיות נעצר.
"מה איתו?" שאלתי קצת בבלבול
"אני יודע אותו," אמר בלחישה והשפיל מבט שוב
"מה זאת אומרת?" שאלתי בגיחוך וניסיתי לקלוט את מילותיו
"אתה יודע על העבר שלי?" שאלתי בגמגום. הוא כתשובה הנהן בראשו קלות.
"איך? ולמה לא סיפרת לי את זה עד עכשיו?" שאלתי בגמגום בצעקה קטנה.
"כי ידעתי שככה תגיבי," מלמל בטיפה עצב בקולו
"לפני שאיבדת את הזיכרון אנחנו היינו החברים הכי טובים, סיפרנו אחד לשנייה הכל, ולא החסרנו פרטים. אני רק החסרתי את הפרט שהתאהבתי בך. היית צריכה ללכת לשליחות עם ההורים ושי לנוי-יורק. כשעזבת, לא מצאתי את עצמי אז רשמתי את עצמי לפנימייה." הוא אמר במכה אחת, ולאחר כמה שניות המשיך, "שנה עברה מאז שהייתי בפנימייה, והיית צריכה לחזור. אך משום מה לא חזרת.ההורים שלך התקשרו אליי לשאול אם אני יודע איפה את ושי, אך תשובתי הייתה שלילית. והינה, את פה." אמר, והרים את מבטו אליי.
"אני מצטער תאיר" מלמל בלחש וניסה לתפוס את מבטי.
"תיקח אותי חזרה לפנימייה" אמרתי בקרירות ולא הבטתי בו. כעסתי עליו.
"בבקשה אל תכעסי אני-"
"פשוט עזוב" אמרתי, נעלתי את הוואנס שלי, קמתי והתקדמתי לתחנת אוטובוס שהיתה קרובה לחוף. התיישבתי שם וניסיתי לעכל את כל מה ששמעתי עכשיו. בר… בר יודע עליי הכל. בר יודע עליי הכל, ואפילו לא התרמץ לספר לי מילה אחת. עצמתי את עיניי וניסיתי לשכוח מהכל
"תעלי." שמעתי קול רועד קורא. פתחתי את עיניי ומכוניתו של בר עמדה מולי. קמתי מהספסל הקר של תחנת האוטובוס ופסעתי לכיוון המכונית. פתחתי את דלת הרכב. ונכנסתי למושב האחורי וסגרתי אחריי. הוא התחיל לנסוע לעבר הפנימייה .מה הולך להיות בנינו עכשיו?