בין הגלים: פרק שלושים ושלוש ואחרון: סוף

בין הגלים- פרק שלושים ושלוש אחרון: סוף
'החיים הם כמו שני סרטים שמתרחשים באותו זמן. סרט אחד, מראה את ההווה והסרט השני מראה את העתיד שלו.
ולא משנה מה אתה מחליט בהווה, כך או כך, הוא ישנה לך את העתיד.'

"להסיע אותכם?" פאר הציעה וניגבה את ידיה בעזרת המטלית.
"לא, תודה." הנדתי את ראשי לשלילה בנחמדות וחייכתי לעברה. בר עדיין היה בחדרו, מתארגן. בנדר הוא מתארגן כמו בחורה. אני כבר שנתיים מתייבשת פה.
"אני שמחה שחזרת, תאיר. בר היה שבור פה בלעדייך." פאר אמרה בחיוך קטנטן ועינייה נצצו. הרגשתי את לחיי מאדימות, והשפלתי את מבטי.
"הוא לא מתכוון לצאת לך מהחיים לזמן הקרוב. תשמרי עליו." היא ניחמה וליטפה את כפתי.
"אני אשמור." מלמלתי בחיוך וחיבקתי אותה.
"ביי, מאמא." בר, שהחליט סוף סוף לרדת הגיע וחיבק את אימו מיד אחריי.
"תראו מי החליט לרדת." אמרתי בהתחכמות ושילבתי את ידי על חזהי.
"עצבן." הוא גלגל את עיניו קלות, הצמיד את ראשי לחזהו ובילגן את שיערי
"יאללה, ביי מאמו" בר אמר ויצאנו למחוץ לביתו. בר החל לפסוע לכייון הפנימייה, שאני לצידו.
"בר?" מלמלתי והסטתי את מבטי אליו
"מממ…" הוא ענה והביט לי לשנייה קצרה, והמשיך להביט קדימה
"תודה." אמרתי בחיוך והוא הפנה את מבטו אליי
"אין בעד מה, ילדונת " הוא חייך אליי, חיבק אותי לצד והמשצחקקתי ולסוע. אחרי כמה דקות, הפנימייה הייתב בזווית הראייה שלנו אז החלטנו להנמיך את קצב ההליכה, ולפסוע יותר לאט. כל ההליכה היינו שקטיםת ממש לא ממבוכה, זה מין שקט כזה אהוב, שנותן זמן לחשיבה ולהיות בעולם משלך. אחרי זמן מה, עמדנו מול השאר של הפנימייה והבחנתי בנופר. התחלתי לפסוע לכיוונה.
"תיתי," נופר קראה כאשר ראתה אותי, וחיבקה אותי קצרות
"היי נופי," מלמלתי בחיוך וחיבקתי אותה חזרה. עלינו לחדרי כי רציתי להתכונן לבית ספר והיא הלכה איתי. פתחתי את דלת החדר, וקפצתי על מיטתי הנוחה. אני אשקר אם אני אגיד שהיה לי נוח לשכב על רצפה קרה ועקומה. אבל אני חייבת לציין, שזה שווה את זה וזה ממש כיף.
"אז?" נופר שאלה וחיכתה שאני אתחיל לדבר והסתכלתי אלייה במבט מבולבל
"מה אז?" שאלתי בחוסר הבנה וגיחכתי
"איך היה? איפה הייתם?" היא שאלה בהתלהבות ובציפייה וקפצה על מיטתי.
"היינו בעליית הגג בבית של בר. הוא אמר שלפני שאיבדתי את הזיכרון, הייתי מבלה את רוב היום אצלו, איתו ועם שי בעליית הגג. בסך הכול היה כיף…" אמרתי באנחה עצובה והשפלתי את מבטי. באמת היה כיף. אבל בכיף הזה, תמיד חסר משהו. או יותר נכון להגיד, מישהו. או אפילו מישהם.
"אם היה כיף, אז למה את ככה?" נופר שאלה וליטפה לי את הכתף בניחום
"אני לא יודעת מה לעשות עם בר" אמרתי בעצבנות ורקעתי ברצפה בקולניות.
"מה את מרגישה אליו?" היא שאלה בקול של פסיכולוגית, מה שגרם לי לצחקק מעט אבל ההבעה העצומה הופיעה שוב מיד אחרי הצחוק.
"אני אוהבת אותו." מלמלתי בלחש. "אבל …" אוח למה תמיד יש את האבל הזה? למה הוא חייב להדחף תמיד.
"אין אבל." היא קבעה, "אם את אוהבת אותו, והוא אוהב אותך תיהיו ביחד. את רואה איך הוא רוצה לשמח אותך" היא אמרה כעובדה והרמתי את ראשי אליה.
"אבל הוא שיקר לי." שללתי את העובדה. "מה אם הוא ישקר לי שוב? זה שובר אותי. סמכתי עליו."
"את הולכת עם המוח, תלכי עם הלב. אם את אוהבת אותו והוא אותך אז האהבה שלכם תתגבר על הכל. אין לך מה לפחד" נופר אמרה כעובדה וניסתה לשכנע אותי ללכת לדבר איתו. ואז, נורה נדלקה לי. אני חייבת לתת לו הזדמנות. אני אוהבת אותט, למה לא?
"את צודקת." מלמלתי בהסכמה. ואז, נורה נדלקה לי. אני חייבת לתת לו הזדמנות. אני לא הולכת לוותר עליו. במיוחד אם הוא המקור היחיד שלי להבין מי אני. ולגלות מי הם הוריי. קמתי ממיטתי והבטתי בנופר. הייתי מהוססת טיפה, אבל לא יכולתי לוותר על זה.
"מה את מסתכלת עליי?" הוא שאלה ושיחקה את עצמה מתגוננת "יש לך מישהו להחזיר לך, לא?" היא שאלה ברטוריות וקרצה לעברי. גיחכתי והתחלתי להתקדם לכיוום הדלת
"אה, ורק שתדעי שאני וקרול חזרנו" נופר אמרה שנייה לני שפתחתי את הדלת. הייתי בשוק. איך, מה, מתי הם הספיקו?
"אומיגאד, מזל טוב. אחר כך את מספרת לי הכל" אמרתי והדגשתי את המילה האחרונה. היא הנהנה בצחקוק ויצאתי מהחדר. החדר של בר היה כמה צעדים מהחדר שלי. התחלתי לפסוע לעבר חדרו, ונעצרתי מול הדלת נשענתי על הדלת בלחש, ובלי לשים לב, רגלי בעטה ברגל. פאק, למה אני סתומה? הדלת נפתחה, ובר הביט בי בשאלה.
"בטעות, נודרת נדר." קפצתי והרמתי את ידי כנשבעת.
"היי גם לך." הוא צחקק ונשען על משקוף הדלת
"היי" החזרתי בחיוך קליל ומתנצל.
"בואי, כנסי" הוא משך אותי לתוך חדרו, וסגר את הדלת מאחוריו.
"מה קרה, תירי?" בר שאל בדאגה, התיישב על המיטה שלו והסתכל עליי .פתאום הרגשתי כאילו כל הגוף שלי קפוא ולא הצלחתי להוציא מילה. פשוט רציתי לברוח מהחדר. אבל זהו, כבר מאוחר מדי. מפה לשם, אם אני אתרץ משהו בסופו של דבר זה יפלט לי מהלחץ. אני חיחבת לנשום עמוק, להרגע ופשוט להגיד את זה
"תירי?" בר שאל וקם להתיישב מולי. "את בסדר?" ידו הונחה על צווארי, מה שגרם לי צמרמורת קלה. הנחתי את ידי על לחייו והוא קירב את ראשו אליי. שפתיו רפרפו על שפתי, ובלי לחכות שנייה הוא משך אותי לנשיקה ארוכה, עדינה ומלאת תשוקה. לאחר כמה שניות התנתקנו, וחיוך התפרס על שפתינו
"אני אוהבת אותך, בר." מלמלתי בלחש והנחתי את ראשי על חזהו. בלי לראות, כבר ידעתי שהוא מחייך.
"אני אוהב אותך, תאיר." הוא מלמל מיד אחרי כמה דקות ושילב את ידיו סביב מותני, ומשך אותי לחיבוק קל.

-מנק' המבט של נופר.
-שעתיים לפני שתאיר חזרו.-
התעוררתי בחדרה של בלה. זוג ידיים חמימות, שצימררו אותי, לופפו סביבי. גם בלי להביט, ידעתי מי זה. קרולוס. כמה התגעגעתי למגע שלו. הורדתי את ידיו ממותני, והתיישבתי ברכות על הספה. נעלתי בשקט את המגפיים שאיתן הגעתי, חבשתי על ראשי כובע צמר שחור ולבשתי על גופי מעיל ארוך מצמר חמים. יצאתי מהחדר של בלה על קצות האצבעות, וסגרתי את דלת החדר בלחש, בזהירות לא להזהיר אף אחד. השעה הייתה שש לפנות בוקר. שש וחצי, משהו כזה. אני אוהבת להתעורר בזריחה, ולצאת לבלוץ קצת בחוץ. במיוחד בגשם, כשיורד גשם ואפשר לשחק בשלוליות ולקפץ. גיחכתי לעצמי. אין, אני כזאת ילדודית. יצאתי לבחוץ, כשטיפות גשם מרטיבות אותי ומדגדגות אותי בפני. הגשם הראשון החודש. התקרבתי לתוך הפנימייה, והתייבשתי על המדרגות הייבשותת אומנם לא היה אכפת לי לשבת אליהן גם אם הן היו רטובות.
"לא קר לך?" שמעתי קול מוכר מאחורי. לא הייתי צריכה להסתובב בשביל לראות מי זה, כי הקול היה מספיק ברור. קרולוס.
"לא." עניתי לתשובתו, והוא התיישב לידי. ברור שהיה קר לי, קפאתי ורעדתי אפילו. אבל אני אוהבת את הקור. קרולוס יודע שאני אוהבת קור, אז זה היה דיי מיותר שהוא ישאל. זרועותיו לפפו סביב גופי, והוא משך אותי לחיבוק צדדי. גיחכתי והנחתי את ראשי על חזהו.
"את יודעת, התגעגעתי אלייך." הוא לחש לאוזניי, וקולו צמרר אותי. הוא ליטף בעדינות את שיערי, ועצמתי את עינחי, נותנת לעצמי פעם אחת לעשות טעות ולהתמכר שוב למגעו.
"גם אני." מלמלתי אחרי כמה זמן וחיוך מתוק התפרס על פניי. נשארתי עדיין עם עיניים סגורות, אך יכולתי עדיין לראות אותו מחייך.
"בוא נלך לשחק." הצעתי לו, כמו ילדה קטנה. לא חיכיתי לתשובה, וברחתי תחת הגשם.
"נופי, בואי הנה." הוא קרא לי ורץ מיד אחרי. זה ברור שהוא יותר מהיר מימני, אבל לא נתתי לעצמי הזדמנות לוותר.אחרי כמה דקות, שאנחנו פשוט כמו שני ילדים קטנים רודפים אחד אחרי השני, הוא תפס אותי מהמותנים, ועצר את ריצתי.
"לא זכור לי שאת רצה כל כך מהר." הוא התחכם בקריצה קרה, ודחפתי אותו קלות מהחזה אך זה לא הזיז לו.
"שתוק." סיננתי בעצבים מדודמים, והוא נישק את אפי בעדינות.
"תנסי להשתיק אותי." הוא חייך חעוך מתגרה וקרץ שנית. גילגלתי את עיניי, והנחתי את ראשי על חזהו.
"תודה." מלמלתי בלחש וליפפתי את ידי סביב צווארו.
"על מה?" הוא שאל בחוסר הבנה והביט בי בשאלה.
"על זה שאתה איתי." עניתי לו והצמדתי את שפתיו לשפתיי.
*
"אני לא מאמינה." בלה אמרה וצרחה. "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה."
"תרגעי," צעקתי בצחוק כדי שהיא תשמע אותי מכל הצעקות שלה.
"אתם כאלה חמודים." היא קפצה על מיטתי ונפלה עליי בחיבוק.
"רדי מימני, ידבה." צווחתי בצחקוק קל כאשר היא מחצה אותי.
"שתקי." היא גלגלה את עינייה, קמה מימני ונתנה לי מכה חלשה על כתפי.
"אחרייך." הוצאתי לה לשון וצחקקתי, "מה איתך ועם שי?"
"אני לא יודעת" היא אמרה באנחה קלה ונפלה על מיטתי. "עוד שבוע ושישה ימים בדיוק, יש לנו חודש ביחד. ואני לא יודעת מה להכין לו. מה את הכנת לקרולוס?"
"עשיתי לו מסיבת הפתעה קטנה, ולקחתי אותו לריקודי רחוב. האלה שעושים שם בפינה, של ההיפ הופ." אמרתי לה. תמיד בפינת הרחוב יש רחבה כזו, שבאים אליה נערים בגילנו ורוקדים שם היפ הופ וברייקדאנס. קרולוס תמיד היה אוהב ללכת לשם, כשהיה לו זמן פנוי. אבל לאט לאט, הוא הפסיק ללכת לשם למרות שרצה אבל לא יכל. כי היו לו עוד המון דברים לדאוג בקשר אליהם.
"אני חייבת את בר בדחיפות." היא קפצה בהתלהבות. הבטתי בה בחוסר הבנה.
"ההורים של שי. הם חייבים להיפגש." היא הסבירה את דבריה, וברחה מחדרי לפני שהיה לי את השנייה לקלוט על מה היא מדברת.

-מנק' המבט של בלה.
פסעתי לכיוון חדרו של בר. בדיוק היא יצאה מהחדר, ופסעה לכיוון חדרה.
"היי בלה." היא מלמלה וחיבקה אותי קצרות.
"היי," חיבקתי אותה חזרה, והיא החלה לפסוע הרחק מימני, ואני המשכתי לפסוע לכיוון החדר של בר. נקשתי את דלת חדרו, והוא מיד פתח.
"הו לילי, קרה משהו?" בר שאל בדאגה ופינה את הדרך להכנס לחדרו.
"אני צריכה עזרה." מלמלתי והלכתי במעגלים סביב חדרו. הייתי בלחץ אלוהי. קיוויתי שהוא יסכים. יסכים לי לקחת את שי להוריו.
"מה את צריכה?" הוא שאל והתיישב במיטתו, והביט בכל תנועה קטנה שעשיתי. לא ידעתי איך לנסח את מילותי, ניסיתי לבנות את המשפט בתוך ראשי. אבל הוא התפרק כמו מגדל.
"תהיתי אם תוכל ביום החודש שלי ושל שי לקחת את שי להוריו?" שאלתי בהיסוס והבטתי בו בניסיון לשכנע אותו.
"אין פה בכלל שאלה. ברור." הוא הסכים בחיוך, ומשך אותי לחיבוק.
"תודה ברי." הודתי לו, נשקתי ללחיו ויצאתי מחדרו. אז זהו, זו המתנה שלי לשי. אני מקווה שהוא יהיה שלם איתה, ומאושר. נכנסתי לחדרי, ומיד התחלתי לחטט בארונות. היום הבית ספר מתחיל בעשר, ואני לא רוצה לאחר. השעה הייתה כבר תשע וחצי, ולי לפחות לוקח חצי שעה להתארגן. בחנתי את הארונות במהירות, והוצאתי מתוך ערימת החולצות חולצה לבנה וארוכה, ומעלייה לבשתי ג'קט ג'ינס וקיפלתי את שרווליו. לבשתי סקיני ג'ינס בהיר ונעלי אולסטר לבנות גבוהות, לבשתי על ראשי כובע צמר לבן ושמתי עח כתפי את תיק הוואנס בצבע הכחול מרקר שלי. הכנסתי את האייפון לכיס הקדמי שלי ויצאתי מהחדר.

מנק' המבט של קרול
דפיקה חלשה נשמעה בדלת החדר, וקמתי במהירות לפתוח.
"היי." נופר מלמלה ונשקה אותי קצרות בשפתי
"היי" אמרתי וחייכתי. אני שמח שחזרנו.
"חכי רגע," מלמלתי ותפסתי בכתפי נופר בעדינות, והושבתי אותה על המיטה שלי כשהיא הביטה בי בחוסר הבנה. הלכתי לכיוון הארון שלי, והוצאתי משם קופסת קטיפה קטנה סגרתי את הארון והלכתי לנופר. הושטתי את ידי עם הקופסה לכיוונה והיא הביטה בי בהרמת גבות ובחוסר הבנה.
"מה זה?" היא הביטה בקופסת הקטיפה ולאחר מכן בי.
"תיפתחי," גיחכתי בחיוך מתוק. היא חייכה חיוך קטנטן, לקחה את הקופסה בעדינות מידי ופתחה אותה.
"ואו." היא מלמלה בטיפה שוק והביטה לתוך הקופסה, "זה כל כך יפה." היא הוסיפה את השרשרת מהקופזה. צבעה של השרשרת הייתה זהובה עדינה, עם תליון בצורת לב ועם יהלומי זהב לבן קטנים סביב הלב.
"קניתי את השרשרת הזאת בישבילך, ליום השנה שלנו אבל לא זכיתי לתת לך אותה בגלל מה שקרה." הסברתי בלחש ולקחתי את השרשרת מידה. הוזזתי את שיערה החלק מכתפה, ושמתי את השרשרת בעדינות סביב צווארה.
"היא יפיפיה. תודה" היא הודדה וקפצה עליי בחיבוק, שגרם לי לצחקק.
"הכל בישבילך." אמרתי וחייכתי לכיוונה ולאחר מכן הנחתי את שפתי על שפתיה שנית לנשיקה.

-מנק' המבט של נופר
"את האמת, גם לי הייתה מתנה. אבל… ברגע שראיתי אותך מתנשק אם אותה בחורה קרעתי אותה." הודתי בהיסוס וקרולוס ואני התגלגלנו מצחוק
"ומה הייתה המתנה?" הוא שאל בסקרנות.
"אתה מבטיח לא לכעוס עליי כי זה עלה המון?" שאלתי והוא הדביק לי נשיקה קטנה לשפתי.
"לא יכול להבטיח את זה, אבל סבבה." הוא מלמל ונשק שוב. נשכתי את שפתי, וניסיתי לסדר אץ המילים. קרולוס תמיד שנא שאני מבזבזת עליו כסף. ואם הייתי קונה לו דבר יקר, תמיד הייתי משקרת לו שזה היה ממש זול. הוא היה חושד, אבל מאמין בסופו של דבר.
"כרטיסי טיסה לברצלונה." אמרתי במהירות ועצמתי את עיניי. בלי לראות אפילו ידעתי שהוא בשוק.
"את נורמלית?" הוא אמר בחצי צעקה. "זה עלה לך אלפים. תגידי כמה זה עלה לך, ואני אחזיר לך." הוא התעקש בטיפה כעס והלם.
"נו אין סיכוי, קרול. זו הייתה מתנה. ואתה לא מתכוון לשלם לי אפילו אגורה." התעקשתי ורקעתי ברגליי.
"נופר, אל תחשבי אפילו על להתווכח איתי," קרולוס הזהיר בעצבים ושילבתי בעצבנות את ידי על חזהי.
"אני כן אתווכח. זה הכסף שלי, ואני אבזבז אותו גם אם זה עלייך." צרחתי וקרולוס הביט בי ביאוש. מאז ומתמיד, המצב הכלכלי של משפחתו לא היה הכי טוב. זאת אומרת שגם אם הוא התעקש כרגע להחזיר לי את הכסף, הוא היה צריך להתאמץ בשביל להשיג. את הכסף. מה דאני אף פעם לא אתן לו לעשות.
"אני מצטערת שצרחתי." מלמלתי בלחש ובהתנצלות. "אבל אני לא מתכוונת לתת לך לשלם על זה."
"אני שונא אותך…" הוא נאנח אחרי כמה שניות וליפף את ידיו סביב גופי לחיבוק.
"ואני אוהבת אותך," צחקקתי וליפפתי את ידי סביב צווארו.

-מנק' המבט של בלה
-כעבור שבועיים-
היום. היום אני ושי יחד חודש. חודש מלא בצחוק, באהבה, בכעס, בבכי וסערת רגשות ממושכת. אני בלחץ היסטרי שממש לא ברור. עוד שעה, שי הולך לפגוש את ההורים שלו. עדיין לא סיפרתי לו דאנחנו יוצאים. ואני בלחץ מי זה. דפיקה בדלת נשמעה, וקטעה את מחשבותי. פתחתי את דלת חדרי בעדינות, וחייכתי למראה המאושר של שי.
"חודש." הוא מלמל ונישק את שפתי, ולאחר כמה שניות נשך לי את השפה התחתונה.
"דפוק." מלמלתי בצחקוק וליקקתי את השפה התחתונה שכאבה לי מהנשיכה.
"שאת אוהבת." הוסיף למשפטי בגאווה ותפס אותי במותני, וקיפץ אותי באוויר.
"שי," צרחה פלטה מפי ומיד אחזתי בכתפיו.
"היסטרית." הוא מלמל ונשק את שפתי שנית.
"תלך תתארגן, עוד חצי שעה נצא?" שאלתי ברטוריות, ובלי לחכות לתשובה דחפתי אותו מחוץ לחדר.
"לא ידעתי שאת הבן פה שמזמין לדייטים," הוא התבדח בקריצה ונתתי לו בעיטה קטנה. הוא צחקק ופסע לעבר חדרו. זהו, הזמנתי אותו ועכשיו נלך לבית של ההורים שלו בלי שיחשוד.
'My lip gloss is cool, my lip gloss get p-'
הצלצול בקע מהטלפון, ורצתי לבדוק מי התקשר.
'ברי' היה רשום לי על הצג, ועניתי בישירות.
"עוד חצי שעה בחוץ?" הוא שאל.
"ברור." מלמלתי בלחץ והבטתי בעצמי במראה. ניסיתי לחייך, אך לא יצא שום דבר.
"תשארי רגועה, גם אני בלחץ מאיך שתאיר תגיב." הוא אמר בהזדהות ונאנח. "טוב, ביי נתראה."
"ביי." מלמלתי חזרה וניתקתי את השיחה. הייתי בלחץ לא נורמלי, וכל שנייה רעדתי והבטתי במראה. לבשתי סוודר שחור שנופל בכתיפייה, סריני ג'ינס כהה עם קרעים ונעלי אולסטר כחולות כתאיר
דפיקה נשמעה, שהקפיצה לי את הלב ורצתי לכיוון הדלת. פתחתי את הדלת, ושי נשען על משקוף הדלת וקרץ לי. הוא היה כבר מוכן. הבושם שלו, שהיה אפשר להריח מקילומטרים בישם את כל חדרי. הוא לבש חולצה משובצת, ומעל החולצה מעיל אור, מכנסי ג'ינס כהים ונעלי אולסטר שחורות וגבוהות.
"חתיך שלי," צרחתי וקפצתי עליו בחיבוק שגרם לו לצחקק. הוא תפס בפני, ונשק לשפתי בעדינות.
"הולכים?" שאלתי לאחר שהתנתקנו, אך עדיין נשארנו קרובים.
"הולכים," הוא אישר ושילב את ידי בידו. חייכתי והחלנו לפסוע לעבר החצר. בידי השנייה אחזתי את המפתחות לרכב שלי. כמובן שלי כבר יש רשיון והכל.
נכנסנו לתוך הרכב, והתחלתי לנסוע לעבר הכתובת.
"לאיפה נוסעים?" שי שאל בסקרנות ושיחק באצבעות ידי.
"אתה כבר תראה," עניתי בהתחכמות בניסיון להסתיכ את הלחץ. אחרי כמה דקות, החנתי מול בית מפואר. הוא לא היה לא קטן ולא גדול, אך בני המשפיה השקיעו בבית. סימנתי לשי לצאת, והוא יצא מיד אחרי.
"מה אנחנו עושים פה?" הוא שאל בחוסר הבנה ואני רק נלחצתי עוד יותר. זה רק יגרום לו לחשוד. הוא חייך לכיווני חיוך מרגיע, שגרם לי להרגע טיפה.
"אתה כבר תראה." עניתי ופתחתי את הדלת. הכל כבר היה מתוכנן, כך שהדלת הייתה פתוחה. זוג מבוגרים ישבו על כורסאות מולנו, וזוג נערים שהתברר שהם בר ותאיר ישבו מולם והביטו במבוגרים. ההורים של שי הסתובבו לכיוונינו מופתעים, אך הם היו מאושרים.
"יום חודש שמח." מלמלתי ונישקתי בעדינות את לחייו של שי שהביט בשני הוריו המום.

-מנק' המבט של תאיר
"אתה צוחק עליי." לחשתי לבר והבטתי בהורי שפשוט ישבו והיו המומים למראי. הייתי מופתעת. לראות אותם. הם פשוט סירבו לדבר כשהם גילו שאיבדתי את הזיכרון.
"תכנית לא." בר ענה לי בחיוך מהסס. השתדלתי להוציא חיוך, אך במקום זה יצא לי רו עקום וחסר משמעות. בר תפס בשפתי בעדינות, ומתח אותן לחיוך שגרם לי לצחקק.
"אנחנו מתנצלים על חוסר הכבוד," בחור, שהתברר כאבי שנראה בשנות הארבעים לחייו אמר בהתנצלות.
"אתם יכולים לשבת."
"תודה." מלמלתי בלחש. קלעתי בעדינות את שערי לקוקו גבוהה, והתיישבתי לצידו של בר.
"אז את בעצם לא זוכרת מי אני?" אישה, שניראת בשנות השלושים לחייה שאלה על סף בכי. הרגשתי עקצוץ בליבי. היה קשה לי לראות אותם במצב כזה. כל כך קשה לי. השבועיים האלה, בר עזר לי ללמוד על עצמי יותר טוב. כשהייתי קטנה, תמיד אהבתי לרקוד. ההורים שלי גילו את כשרוני, ובלי לחכות שאני אגדל קנו לי סטודיו ורשמו אותי לחוגי מחול. יש לי פיוז קצר, וכשאני מתעצבנת אני לא יכולה להרגע. גיליתי שיש שני דברים יחידים שיכולים לגרום לי להירגע, ולהשתחרר לעולם משלי. שירים, וריקוד. אז כרגע, מה שאני מנסה זה לגלות את עצמי יותר טוב ולחזור להיות אני. מה שאני לא בטוחה שכל כך יצליח לי. בלי לענות לשאלתה של אמי, היא כבר ידעה את התשובה לבד- לא. אני לא זוכרת אותה.
"אני מצטער, ירדן." בר פנה לאמי וליטף את גבה בניחום.
"אני בסדר," היא מלמלה והשתדלה להוציא חיוך.
"אני שמחה שאת פה." חיוך התפרס על פני ונשענתי על כתפו של בר שחיבק אותי חיבוק צדדי.
"איך שי?" אבי שאל בלחץ ופנה לכיוונינו. בדיוק הדלת נפתחה, ובר ובלה נכנסו.
"נשאיר אתכם לבד." בר לחש לי ונישק את שפתי בעדינות. הנהנתי ונופפתי לו לשלום כשהוא ובלה יצאו. שי עמד בצד הסלון, ורק הביט בנו. קמתי מהספא, ופסעתי לכיוונו. בלי להשחיל מילה, הוא נפל עליי בחיבוק ומשכתי אותו לעבר ההורים. מפה לשם, מצאנו את עצמינו מתפתחים אחד לשני ומדברים על מה שעברנו.