"היינו אמורים להיות"

"אני מרגישה שאני משתגעת…"
צעקתי בכאב , בעודי בוכה לכרית.
"איך יכלת לקום וללכת כאילו מעולם לא היינו?" זה לא שהיה משהו מיוחד שבגללו התרחקנו, זה פשוט קרה…
"אני כל כך מצטערת, מצטערת שנתתי לך להיכנס לי לחיים" בכיתי מעצבים לעברו. "הרי מה היה לי רע לפני??" בכיתי בלי סוף, הדמעות לא הפסיקו לרדת, הרגשתי שאני מתפרקת מבפנים. ועדיין הוא ממשיך להגיד "אני לא יודע מה קרה, אל תכעסי, בבקשה!", "תגיד לי, כל כך מהר עבר לך?" שאלתי, "לא יודע מריקה, אני במקום אחר עכשיו" ענה בלי להסס טיפה. קשה לי באמת, אבל אולי אני יכולה להתנחם בעובדה שהסוף הוא לא מוחלט, שיכול להיות הוא יתאפס על עצמו ונחזור להיות כמו פעם? עברו כמעט חודשיים מבלי שדיברנו, חודשיים של כאב לא מוסבר, ואין ספור דמעות. חשבתי אולי הוא יחזור, אבל טעיתי ובגדול. הוא שם מסתובב עם חיוך על הפנים, חיוך שפעם אהבתי, אבל עכשיו קשה לי לראות אותו אם זה לא איתי. "התגעגעתי" שלחתי לו הודעה בכל הפחד שהיה לי. "מאמיי מה קורה?" ענה לי, מסתבר שלא באמת התגעגע. דיברנו אחרי זה, אבל זאת הייתה שיחה של שני זרים שמנסים להיות בקשר בפעם הראשונה… לא משהו ששנינו רגילים אליו…"כבר שכחתי איך זה לחייך מכל הודעה שלך"… רשמתי לו, זה היה כבר ללא מענה מצידו. עברו עוד שבועיים מבלי הודעה ממנו, אולי באמת הגיע הזמן לוותר? משחקי אגו מטופשים!! זה מה שזה! אני צריכה להתאפס על עצמי כברר! הגיע הזמן שהוא באמת ידע מה אני מרגישה… שלפתי את הפאלפון והתחלתי לכתוב לו הודעה מכל הלב… "היי זאת עדיין אני מריקה, זוכר? או שכבר הספקת לשכוח, רציתי רק להגיד לך את האמת. נמאס לי, נמאס לי לכאוב, נמאס לי להיות עצובה, נמאס לי לנסות ולנסות. בינינו?! מותר לי, מותר לי לשחרר כבר, להיות אדישה לכל מה שמתרחש סביבי, אבל הלוואי יכולתי לעזוב… לעזוב את הבעיות מאחורה, אחרי הכל למה כל זה בכלל? ממתי יותר מידי דרמות זה טוב? איך זה יעשה לי טוב בחיים? אבל אני פשוט לא מסוגלת לשחרר! מה מפריע לי, אהבה? האמת אף פעם לא האמנתי באהבה, מה זה? יש דבר כזה בכלל? מי המציא דבר שכזה? אבל לפתע אתה באת. שינית את הסדר, שינית את העולם שלי בשנייה, כל מחשבה רעה התהפכה לטובה, כל בעיה פתרתי עם חיוך, כל עצב הסתדר עם קצת מחשבה שיש לי מישהו כמוך ליידי. אבל עכשיו?! קשה לי… לאן נעלמת לי?! אני מודה שיש רגעים שאני נשברת, בתוך עצמי, לא רוצה שהעולם ידע… ידע שבשבילך אני מוכנה לעשות הכל, כי מה יגידו עלי? שאני צעירה והכל לפני?, שאני משוגעת שנתקעת על בן אחד? מצחיק אבל זה נכון, אני צעירה משוגעת שאוהבת בן אדם… שכנראה אפילו לא חושב מחשבה קטנה על לשאול על שלומי, איך אני מסתדרת בחיי, אם אני מתגעגעת בכלל, אפילו רק לשמוע אותו אומר לי "אני התגעגעתי נסיכה שלי", הייתי מוכנה להקריב הרבה בשביל משפט כזה מהפה שלך. זו יכולה להיות אירוניה לא? אפילו קצת מוזר, שאני כל לילה לפני שינה חושבת עליך, נזכרת בך, זה אומנם קורה כל הזמן, אבל בלילה כשאני בוכה לכרית שלי ומסניפה שוב את הבושם שלך שנשאר על הבגדים שלי זה פשוט עולה לי. עולים לי הזכרונות היפים שחווינו ביחד, כמו למשל הפעמים שהיינו עושים דברים מטורפים שרק איתך היה לי את האומץ לעשות אותם, או את הצחוקים שיש רק לנו, את החיבוקים והליטופים שהיית מביא לי, את החיוך שרק אתה הצלחת להוציא ממני, סוף סוף חיוך אמיתי. אתה זוכר את כל זה?! כי אני לא שכחתי לרגע. אני אף פעם לא אשכח את השינה ליידך.. אפילו אם אני אנסה לכתוב איך הרגשתי אני לא אצליח, להירדם איתך כשאתה מחבק אותי מאחורה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.. אולי ברגע שתמצא לך מישהי חדשה היא תבין אותי… ואתה? אתה תשמור עליה!! לא כמו ששמרת עלי… אני כותבת מתוך כאב, כאב אמיתי.. כמו שלימדת אותי מה זו אהבה לימדת אותי מה זאת אכזבה. לחשוב שרק לפני כמה חודשיים היית עוד בן ברשימת החתיכים שהייתי מדברת איתם. אבל אז כשנפגשנו פעם ראשונה, היית כל מה שרציתי במישהו, היית משהו שאף פעם לא היה לי, ולא רציתי שהרגע הזה יגמר לעולם. אני אף פעם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותך, עיניך החומות בלטו עם החיוך שהיה לך, הצחוק שעדיין מתנגן אצלי בראש, וכמובן אסור לשכוח את הבושם שכל כך אהבתי, ועדיין אוהבת.
אני רק רוצה שתדע שאני מתגעגעת אני באמת באמת מתגעגעת אליך, להכל, לכל פרט קטן ושולי אצלך, כמו שראית אני לא שכחתי כלום, שום מילים שהיית אומר, אפילו אם סתם רצית לזרוק משהו לאוויר. תבטיח לי דבר אחד שתשמור על עצמך ותמיד תהיה בטוח בעצמך לא משנה באיזה דרך תבחר, אחרי הכל הדרך שאתה תלך היא רק לטובה, כמו שאולי בחרת להתרחק ממני… אני אוהבת אותך ולא חושבת שאני הולכת להפסיק בזמן הקרוב, ושתדע שאני פה, מחכה, מחכה שתחזור ונאהב ממש כמו בסרטים." כל כאב בלב נשפך לתוך ההודעה, הודעה שהוא אמור היה לקרוא. באה לשלוח אבל האצבע נתקעת, לא מסוגלת לחשוב מחשבה קטנה מה יקרה כשיקרא את ההודעה. אז מחקתי את ההודעה. אני כבר חלשה, השריטה לא מחלימה, הכאב לא מפסיק, העצבות מתחזקת. מה יהיה איתי בסוף? מה יהיה איתנו… שאלות שאני לא מפסיקה לשאול את עצמי. "אתה השתנת לי, לא יודעת מה קרה לך" אמרתי לו עוד באותו יום שרבנו, "אני לא אצליח להיות בלעדייך, אל תעזוב אותי" התחנתי שיקשיב לי שיראה כמה קשה לי. "כלום לא השתנה ביני לבניך בייבי, אני פשוט לא מצפה שתחכי לי" ענה בקול אדיש, כאילו ממש לא אכפת לו מה יקרה בינינו. "אני אומר לך את האמת בלי לפגוע בך, אני מתחיל ללמוד, ולקרוע תתחת בעבודה, מתי יהיה לנו זמן חיים שלי?" התעקש עם הדעה שלו. "אם רוצים מוצאים זמן" עניתי עם בכי מלא ששורף בגרון. "אבל לא כמו פעם" וממשיך לדבר "את אולי לא תביני אבל אני בן 23 אוטוטו 24, צריך להתחיל את החיים, את את הצבא שלך לא התחלת, את לא יודעת מה זה". כמה שקשה לי להיזכר במילים שהוצאת מהפה, זה כמו סכין שדחוף עמוק עמוק בעור ופשוט מסובבים אותו. אבל אני צריכה לשבת רגע עם עצמי. אני באמת צריכה את זה? כל זה שווה? אני חושבת שהגיע הזמן שאני אסיים את הסיפור פה…