המסתורית- פרק 11

הוא משך אותה אל הספסל, חיכה שתתיישב ואחר כך התיישב לידה, אך לא התיישב קרוב, הוא לא רצה להלחיץ אותה.
"אני… גרתי בפנימייה… עד לפני חודש" היססה לפני שאמרה את המשפט, היא הסתכלה על אופק לראות מה היא תגובתו, לאחר שראתה כי הוא מחכה שתמשיך המשיכה, "וברחתי משם" עצרה לרגע, "והם לא חזרו לחפש אותי, אז הגעתי לפה… ופה… פה מצאתי מלא אנשים שדואגים לי לאוכל, או למים, ולפעמים מזמינים אותי אליהם, ברור שאני אומרת לא, כן?" הסתכלה על אופק שחייך.
"ההורים שלי… לא היה להם מספיק כסף לגדל אותי, אז… לא הייתה ברירה. לא שמעתי מהם כבר… ארבע שנים. ארבע שנים אני בפנימייה המסריחה הזאת, סוף סוף יצאתי משם" חייכה חיוך של סיפוק. "וזהו… בינתיים אני שורדת, ומנסה להתקיים…" חייכה בעיניים דומעות. "ומה לגבי אהבה, הייתה לך אהבה בפנימייה?" שאל אופק, נופר נאנחה והמשיכה, "כן… קראו לו עומרי, הוא היה כמוני… אחד שלא אכפת לו משום דבר. הוא רצה שנברח יחד, אבל לא הסכמתי, אז… הוא בגד בי, יום לפני שהוא עזב, עם אחת הפרחות המטומטמות בפנימייה הדפוקה" אמרה בכעס. "הוא לא ניסה להסביר לי אפילו! כאילו הייתי בובה על חוט, הבובה שלו. ויום אחרי זה? הוא ברח… ואני? אני נשארתי שם" אמרה.
אופק הבין הכל, הוא הבין שהיא באמת עברה המון בחיים, המון נקודות שבירה שבזכותן היא מי שהיא היום, חזקה, אישה יפה שיודעת את החולשות שלה, אחת שלא אכפת לה מכלום, ובצדק. היא למדה בדרך הקשה שכולם ילכו, לא משנה מי, ולא משנה באיזו דרך.
הוא חשב על ההורים שלה, שעזבו אותה בגלל הבעיות הכספיות ואפילו לא חשבו על לבוא לראות מה שלום הבת שלהם, שבמילא לא הייתה חשובה. הוא חשב על הפנימייה 'המטומטמת', כמו שנופר הזכירה, הוא לא הבין למה הם לא יצאו לחפש אותה.
אבל בכל זאת, יש עוד משהו שהיא לא מספרת.
"את גנבת אי פעם ממישהו?" אופק שאל, הוא רצה לוודא עם מי יש לו עסק.
"כן" אמרה. הוא לא חשב שהיא תודה בזה. "הייתי צריכה משהו לאכול, הייתי צריכה להתקיים! אז כן, מדי פעם הייתי 'סוחבת' מאיזה ירקן בדרך, או מה שלא יהיה" אמרה בגלגול עיניים.
"אוקיי" חייך אליה.
"עכשיו אתה יכול ללכת, אחרי שסיפרתי כבר הכל, אין לך במה להיות מעוניין" אמרה וקמה מהספסל. "היי" משך אותה בחזרה והסתכל על עינייה. "אני לא הולך לשום מקום, להפך, את באה איתי" חייך אליה. "באה איתך? לאיפה?" שאלה וקימטה את פנייה. "הביתה, הגיע הזמן שמישהו ידאג לך" אמר לה. היא השתחררה מאחיזתו וזזה אחורה. "אין סיכוי" הזיזה את ראשה, "טוב לי פה" אמרה. "נופר, אני לא מסוגל… את חייבת לבוא איתי, בבקשה. את תהיי איתי בבית הספר, נגור באותו בית. נהיה יחד! סוף סוף! אני אוכיח לך שאני לא עומרי, אם רק תתני לי סיכוי!" אמר וקם מהספסל.