המקובלים והלא מקובלים -עונה שנייה ( 1)

הוא היה בהלם,והיה קשה לו להאמין,הלב שלו פעם בחוזקה,עיניו נצצו,ורגשות מוזרים עלו והציפו אותו בכול גופו,רגש חדש התעורר אצלו,רגש שהוא לא הרגיש מלא זמן,אחרי כמה שניות הכול התברר והוא זיהה אותה.
פרנקו:"לינדה ?" שאל בתימהון.
לינדה שראתה שהיא נתקלה בעצם בפרנקו,לא יכלה להסתכל עליו,היא לא יכלה להביט בעיניו ולהתמודד איתו שוב,היא העדיפה להדחיק,לשכוח,לברוח,כול מה שהיא עשתה היה להביט בו כמה שניות לאחר שאלתו ולברוח משם בריצה.
פרנקו התרומם והיה בהלם ממה שקרה עכשיו,האם זאת באמת הייתה היא?
למה היא ברחה ממנו?
הוא היה חייב למצוא אותה.
-במסדרונות ביה"ס-
כשהיא סיימה לברוח.היא החלה במחשבות שוב-
איך למרות הכול היא בסוף חזרה לכאן?
טוב,בית זה בית.אבל יש פה יותר מזה,יש פה משהו קסום שמשך אותה לפה,אולי זאת האהבה אולי זה הרצון להשיב מלחמה ונקמה,ואולי זה סתם…געגועים.
היא הביטה בשינויים ובחידושים שערכו בביה"ס והתפלאה ממש.
לינדה:"למרות הכול,דבר לא השתנה פה" אמרה בחיוך כשסרקה את החלל סביבה.
-בשער ביה"ס-
הם נכנסו בקושי דרך השער כשאלפי צלמי פפראצי רודפים אחריהם,ועיתונאים,הם חמקו מהם במהרה מתנשפים קלות,"נהנים" מהחלק "הטוב" של מחיר התהילה.
מגי:"זה אתה שהדלפת להם שאנחנו נהיה פה עכשיו?" שאלה בהתנשפות קלה כשאחזה בידו כדי לא ליפול עוד שנייה.
אנחל:"כן,כי אני ממש רוצה לרוץ על הבוקר" אמר בציניות.
מגי:"רק חשבתי" ניסתה להרגיעו.
אנחל:"אז תחשבי פעם הבאה בלב" אמר כשהתחיל ללכת ברחבי ביה"ס והיא אחריו.
מגי:"תפסיק עם הציניות אני לא סובלת את זה" אמרה בעצבים.
אנחל:"תחשבי בהיגיון,1 בספטמבר ואנחנו בתיכון,מן הסתם ברור שהם יהיו פה,זה לא כזה קשה לדעת" הסביר לה בעוקצניות.
מגי:"טוב,אנחל אם אתה רוצה לריב לך תריב עם הצלמים לא איתי אוקי?" התעצבנה.
אנחל:"טוב הנה,אני מפסיק" אמר כשהרים את ידיו למעלה כמו פושע.
מגי:"זה היום הראשון ללימודים,לשנה האחרונה של ביה"ס,אני לא רוצה לריב איתך" אמרה כשחיבקה אותו בחמימות והוא אותה.
אנחל:"גם אני יפה,אחח,כמה שתלבושת ביה"ס הולמת אותך!" אמר כשהביט בה והיא צחקה.
מגי:"יאללה שניכנס?" שאלה אותו בחיוך והוא הנהן,שנייה לפני שהם נכנסו הם התנשקו נשיקה גדולה מלאת רגש והלכו משם בחיוך.
-בחצר ביה"ס-
היא עמדה שם מבוהלת עם המזוודות הגדולות והכבדות שלה.
אמנדה:"מה זה אמור להביע?" אמרה מבועתת.
אמנדה:"איכס,גועל נפש,נו באמת,מאירופה לבואנוס איירס,מעושר לעוני,אני לא מאמינה עד כמה הידרדרתי,אני-אמנדה ספירס הגדולה,אני רוצה לחזור לאירופה!!!" בכתה בבכי מזויף.
אמנדה:"טוב אמנדה תתאפסי על עצמך,תנשמי עמוק,ותתנחמי בזה שמבפנים הוא נראה הרבה יותר טוב מבחוץ,אני מקווה שלפחות יהיו פה כמה חתיכים" מלמלה לעצמה מנסה להרגיע אותה ונושפת נשימות עמוקות כמו במדיטציה.
היא החלה ללכת ואז נזכרה שהיא שכחה משהו.
אמנדה:"מה?אף אחד לא לוקח לי את המזוודות?אני אמורה לסחוב אותם בעצמי?" התייאשה בבכי וגררה אחריה בכבדות את המזוודות.
-ממש באותו זמן-בצד השני של החצר-
הוא נכנס דרך השער לחצר המלאה בתלמידים והרגיש שנועצים בו עיניים,
הוא משך מלא תשומת לב בעיקר של הבנות.
כשזאק נכנס,כול הבנות נעצו בו עיניים והסתכלו עליו,הן בחנו אותו והתלהבו ממנו נורא,אפשר היה לראות את זה על העיניים שלהן,עד כמה הן רוצות שהוא יהיה שלהן,הוא היה בשבילן גבר החלומות.
זאק,שהיה רגיל לתשומת לב מהבנות בכול בתי הספר,לא התלהב במיוחד ולא התפלא מהתגובה שלהן,אומנם הוא היה קצת מובך אבל הוא אהב את זה.
-במסדרון ביה"ס-
הם עברו במסדרון מחובקים,מרוצים ומאוהבים.
דיאנה:"מיאמור,אני רוצה להגיד לך משהו" אמרה בחיוך כשהתנתקה מהחיבוק ועמדה מולו.
תומס:"אני מקשיב" אמר בחיוך.
דיאנה:"אני רוצה להגיד לך שאני מאושרת איתך,ושאני יודעת שלא משנה מה יקרה אני תמיד יאהב אותך,אפילו שלפעמים אנחנו קצת רבים..אנחנו מיד משלימים,כי זה טבעי לריב וכול זוג רב,זה חלק ממערכת יחסים,אבל בסוף אנחנו תמיד מסתדרים" אמרה בחיוך מאוהב.
תומס,יודע אומנם לפלרטט טוב אם בנות,הוא ידע מתי לגשת אליהן,מה לומר להן,איך ומתי.
אבל בכול מה שקשור לרגש קשה לו להביע,הוא גבר ישיר,שלא משחק משחקים מקדימים,הוא לא אוהב את כול הקיטש של האהבה הפתטית הרומנטית אם המשפטים המזוויעים,הוא לא בנוי לזה,הוא לא אוהב את זה,דיאנה היא ההפך לגמרי,היא מסוג הבנות שאוהבות פוצי מוצי,שחשוב להם הרומנטיות וה"שיעמום" במערכת יחסים.
תומס לא ממש ידע מה לומר לה,קשה לו להביע רגש בחזרה,וגם מה שדיאנה אמרה לו הוא קצת טיפשי ומתוקי בעיניו שאם הוא יגיד דבר כזה-זה יהרוס לו את האגו הגברי.לכן הוא מצא את המילה "המתאימה" לומר לדיאנה.
תומס:"כנ"ל" אמר בחיוך שחשב שזה יעבוד.
דיאנה:"כנ"ל?" שאלה בעצבים "אני אומרת לך את כול זה וכול מה שיש לך לומר לי זה כנ"ל?" התעצבנה עוד יותר.
תומס:"אני לא מבין…." התפלא "הייתי אמור להגיד משהו אחר?" שאל אותה והיא העיפה לו סטירה חזקה בלחי.
דיאנה:"אתה פשוט אידיוט" צעקה והלכה משם בעוד הוא נשאר עם סימן של חמסה על הלחי.
*
פרנקו הרגיש שהוא פשוט חייב למצוא אותה,הוא היה חייב הסברים,הוא כעס עליה שפשוט ברחה משם בלי לדבר איתו,היא לא יכולה פשוט להיעלם משם הוא חשב לעצמו בעצבים.אם היינו אומרים לפרנקו לפני שלושה חודשים שלינדה תחזור ועוד הוא ירגיש כלפיה דברים הוא היה צוחק עלינו ואומר שהוא שונא אותה,אבל משום מה,כנראה הכעס עבר והרגש חזר.
-בחדר המנוחה-
היא ישבה שם על הכורסאות קוראת ספר ולפתע הוא התפרץ כמו רוח סערה לשם.
פרנקו:"הנה את!" אמר כאילו הוא מצא פרס יקר.
לינדה:"פרנקו" הבינה שזה הוא והסתכלה בו קצת בהלם,ליבה פעם בחוזקה,גם היא אהבה אותו עוד נורא,ואחרי שהיא ראתה אותו מולה היא לא יכלה לעמוד בפניו אבל החזיקה את עצמה.
פרנקו:"אנחנו צריכים לדבר" ניגש אליה.
לינדה:"לא נראה לי שזה הזמן המתאים" ניסתה להתחמק ממנו ומדבריו.
פרנקו:"עכשיו זה בדיוק הזמן" התקרב אליה עוד יותר והיא נלחצה.
לינדה:"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלה כשהיא נשענה על הקיר והוא צמוד אליה.
פרנקו:עליי….ועלייך…" אמר ישירות.
לינדה:"אני לא חושבת שיש הרבה מה לומר" הסבירה את עצמה.
פרנקו:"למה עזבת לפני שלושה חודשים?" שאל אותה כשהביט בעיניה הבהירות והצלולות שהפעם מראות שקט.
לינדה:"הייתי חייבת פרנקו,קרו כול כך הרבה דברים..ואני לא הרגשתי טוב עם עצמי,הייתי חייבת לקחת לעצמי זמן לסדר ולנקות את הראש…" הסבירה לעצמו.
פרנקו:"אז למה חזרת?" הסתקרן.
לינדה:"זה הבית שלי,ואני רוצה לסיים את הלימודים כמו שצריך" אמרה בחיוך.
פרנקו:"אני מבין.." אמר בהבנה.
לינדה:"אתה ולולה עדיין זוג?" התעניינה.
פרנקו:"כן" ענה לה בקושי.הוא רצה לראות התגובה על פניה.
לינדה:"תיארתי לעצמי" אמרה לה.
לינדה:"השתנית,פרנקו,נהיית בוגר יותר,יפה יותר" אמרה בלחש.
פרנקו:"גם בך יש משהו שונה,אני עוד עדיין לא יודע מה" אמר כשהביט בה והפשיט אותה במבטו.
לינדה:"הרבה דברים השתנו,אולי תעדכן אותי?" ביקשה ממנו.
פרנקו:"בהזדמנות" אמר והיא הנהנה.
פרנקו:"למה מקודם ברחת ממני?" שאל אותה והיא נלחצה.
לינדה:"לא ברחתי-הלכתי,העדפתי פשוט לא לדבר איתך…" אמרה בטוחה בעצמה.
פרנקו:"באמת?" שאל "כי לי זה נראה שנלחצת ממני ולא יכולת לעמוד בפניי" אמר את האמת.
לינדה:"זה ממש לא נכון" הגבירה את קולה וצעקה.
פרנקו:"הקול שלך עולה.." אמר משועשע. "זה אומר שאת נלחצת" הלחיץ אותה עוד יותר.
לינדה:"זה נדמה לך" לא ידעה מה לומר.
פרנקו:"שמרתי את המכתב שלך" פלט את זה פתאום.
לינדה:"באמת?" שאלה משועשעת "התחבקת איתו בלילה?" שאלה אותו בציניות.
פרנקו:"התאמת שבהתחלה זרקתי אותו לפח אבל החבר'ה רצו לקרוא אותו אז הם הביאו אותו בחזרה" עקץ אותה.
לינדה:"טוב,אני הולכת" נמאס לה מלדבר איתו היא רצתה ללכת אבל פרנקו עצר בעדה.
פרנקו:"יש משהו שאני צריך לברר" אמר לה.
לינדה:"מה אתה צריך לברר?" לא הבינה.
פרנקו:"איך אני מרגיש…." אמר כששתיהם היו צמודים ביותר ואפשר היה לשמוע את הנשיפות הכבדות אחד של השני ואת דפיקות הלב.
לינדה:"אני לא מבינה…" ניסתה להבין את דבריו.
פרנקו:"בקרוב תביני הכול" אמר כששפתיהם התקרבו לנשיקה אסורה מלאת בלבול ורגשות ענקיים שהצטברו במשך שלושה חודשים.