העמדת פנים

אתה יודע מה?
כבר כל כך נמאס לי.
נמאס לי מזה שנמאס לי להרגיש שאתה הכל בשבילי.
נמאס לי מזה שנמאס לי שבכל פעם שאני שומעת שיר כזה או אחר אני מתגעגעת בלי סוף.
נמאס לי לעמוד מול המראה, לדמיין את עצמי במליון סיטואציות איתך, לחשוב מה אני אומרת.
נמאס לי שהכל הסתבך.
נמאס לי לראות כמה החברות שלי מסביבי יושבות וצוחקות ונהנות עם חברים שלהם, עם האהובים שלהם, והאהוב שלי נמצא רחוק, אולי לא חושב; אולי לא מתגעגע, אולי לא נמצא.
נמאס לי מלראות אותך עובר בשכונה ואני לבד עם השירים ואני רוצה, כל כך רוצה לבוא אליך ולא להגיד כלום, פשוט להצמד לשפתיך בנשיקה, להרגיש שוב את הרכות, את האהבה, את הרצון, את החום שבכל נשיקה שלך.
נמאס לי מלהיות הזאתי שרוצה אותך.
נמאס לי מלהביט בעיניים שלך ולא להבין מה אתה רוצה.
נמאס לי להבין את כל העולם, לעזור לכל העולם, להיות שם בשביל כולם, ובסוף להשאר לבד עם המחשבות.
נמאס לי להגיע למסקנה הסופית הזו, שאני אוהבת אותך. ושעשיתי כל כל הרבה טעויות, בכמויות אחרות, שזה לא נתפס.
נמאס לי לעבור לידך ולחייך חיוך מאולץ ועדין למרות שאני מסתכלת בעיניך ורואה שאתה כמוני בדיוק.
אני יודעת, אני מתוחכמת. אני תמיד צעד אחד לפי כולם.
מבינה, חושבת, מסכימה.
העובדה הזו שאני שם לפי כולם, שאני מבינה הכל, לפעמים עוזרת לי לשנות את הכיוון של המציאות, למקום כזה, שאולי יהיה יותר לטובתי.
איתך זה אחרת.
אתה כמוני בדיוק.
חכם, שורד.
תמיד לפני כולם. צעד אחד או שניים לפני העולם.
אפשר לקרוא לזה מניפולטיביות.
אפשר לקרוא לזה אגואיזם.
ואפשר… אפשר לקרוא לזה לנצל את מה שנתנו לך.
אז היית כמוני, שם לפני כולם. מצליח, מוצלח, קסם אישי? בשמים. חיוך? מדהים! חכמה? בכמיות. הצלחה? מתבקשת כל כך. אנשים מסביבך? תמיד..
לכן כשבאתי, היית כבר מוכן, חשבתי שאתה כמו כולם, התברר שאתה כמוני.
קשה היה לי.
קשה לי.
ויהיה קשה לי גם בעתיד.
כי נמאס לי.
נמאס לי להעמיד פנים שעברתי הלאה