השקט שלפני הסערה 3 – פרק 3

שבועות עברו, חודשים חלפו, והנה, ככה עבר שנה מלאה בעצב מהול בשמחה. שנה שבה מצאתי אהבה ואיבדתי אחת כל חודש. כן, תאמינו או לא, אבל כל חודש עברתי הריון וגם הפלה. טבעית, כמובן.
לפתע, בלי ששמתי לב, הגיע יום השנה שלי ושל סת'. כן, כן, שנה ביחד. שנה אחת שלמה. ביחד.
התעוררתי בבוקר עם כאב בטן חזק במיוחד. סת' כבר היה ער וניחשתי שהוא סתם בהה בי רוב הזמן. חייכתי אליו ולחשתי: "נראה לי שאני שוב בהריון…"
"אני יודע. אתמול נפלת כמו שק אל המיטה." חייך. נישקתי אותו באהבה.
"איזו מתנה מושלמת ליום השנה שלנו." מלמלתי.
"נקווה שהפעם זה ימשיך יותר מחודש." אמר בתקווה.
"יש לי הרגשה טובה הפעם."
"בכל חודש יש לך הרגשה טובה." גיחך. דחפתי אותו קלות בכתפו וקמתי אל המטבח. הוא הלך אחריי והכין לו כריך. לא הייתי רעבה אז פשוט התבוננתי בו אוכל ובולס את הכריך המסכן.
"יש לך קצת מיונז פה." סימנתי על פניי. סת' ניסה למצוא את הכתם אבל התבלבל בצדדים ורק מרח את עצמו בעוד יותר מיונז. רכנתי קדימה מעל השולחן וניקיתי את שפתו מהמיונז. בשובבות הוא נשך את אצבעי וצחקתי בשחרור.
"אתה מאמין שעברה שנה מאז שנפגשנו?" שאלתי בהרהור.
"זה נראה כל כך רחק." מלמל וניקה את ידיו.
"אז… מה התוכנית להיום?" שאלתי בהתרגשות.
"תכננתי לנו לילה שקט של צפייה בטלוויזיה ואכילת חמאת בוטנים." צחקק.
"נשמע מושלם." צחקתי בהנאה זה בדיוק מה שרציתי: לילה שקט איתו ועשיית שני הדברים שהכי אהבתי לעשות איתו. אכילת חמאת בוטנים בזמן צפייה בטלוויזיה כבר ממזמן הפכה למנהג שלנו.
"אז מה? לילה שקט בבית?" שאל בחיוך שובב.
"כן." אמרתי בעיניים נוצצות.
"את לא רוצה לצוד קודם?" שאל בדאגה. משום מה, לא היה לו שום בעיה עם התפריט שלי. לי, לעומתו, היו בעיות גדולות עם העסק של השתייה.
"למה שיהיה בעיות עם זה? זה נורמלי לחלוטין." משך בכתפיו, כבר התרגלתי שהוא קורא את מחשבותיי באופן פתוח.
"זה נורמלי לערפדים. אם אתה זוכר, אני ממזמן הפכתי מערפדה נורמלית לשילוב מוזר בין אנושיות לערפדיות. הכל בזכות הקטנטן שלנו בבטן." חייכתי.
"שבא כל חודש." הוסיף, וצחקק כדי לרכך אותי.
"בכל מקרה, זה לא נורמלי." אמרתי ונאנחתי.
"אני לא חושב שצריכה להיות לך בעיה עם זה." אמר בפשטות וקם אל הספה.
"אבל יש לי בעיה עם זה." התעקשתי ועקבתי אחריו אל הסלון.
"תקבלי את זה שאת יוצאת דופן." זרק לי עוד אחד ממשפט סת' שלו והתיישב בכבדות על הספה. התיישבתי לידו והוא כרך אוטומטית את ידו סביבי. נשענתי עליו והזעפתי פנים.
"את לא יפה ככה, את יודעת." העיר.
"חשבתי שאני יפה בעינייך בכל מצב." אמרתי בהיעלבות מזויפת.
"צודקת. את פחות יפה ככה." צחק והרעיד את הספה.
"אוף, אני שונאת שאתה כל כך… בסדר." אמרתי זועפת.
"והנה זה מתחיל…" מלמל וגלגל את עיניו.
"מה מתחיל?"
"מצבי רוח. כל שתי שניות מתחלף לך המצב רוח, זה תמיד ככה."
"לא נכון!"
"בוודאי שזה נכון, כל חודש את ככה."
"זה ההריון, לא אני."
"מה שתגידי." סת' חייך ופתח את הטלוויזיה. החדשות היו משודרות ובדיוק הראו תאונה קטלנית שהתרחשה בדרום הארץ. בתאונה נהרגו האבא, ושלושת ילדיו הקטנים. רק נשארו האמא ובנה הבכור. לפתע פרצו מעיניי דמעות ללא סיבה נראית לעין. התחלתי להתייפח בבכי, מסתירה את פניי בידיי. סת' אימץ אותי אליו ולחש אל אוזני מילים מרגיעות. הוא ידע שההריון משפיע עליי מאוד וגורם לי להתרגש מכל דבר קטן.