התחלה, אמצע, סוף?
נמאס לי מאורן. מההתנהגות המזעזעת שלו, מהאיומים, מהפרצוף החד. אין לי כח לחיים שלמים של אילו. זה לא מה שההורים שלי חלמו בשבילי, ואני מיציתי את המציאות הזאת.
בהתחלה, אורן היה נורא נחמד. ישב לידי כשכולם נפגשו. הלך להביא לי שתיה ומזון. לקח אותי לסרטים. נישק אותי, מזמז אותי. זה היה כיף. מצד שני, הרגשתי כמו בובת טמגוצ\\\'י שצריך תמיד לרצות אותה כדי שלא תכבה.
באיזשהו שלב, התהפכו היוצרות. אורן דרש להיות מסופק. אם הדלקתי אותו, אין מצב שהלכתי הביתה באותו ערב בלי לתת לו. ואם כן הלכתי, אז הוא עשה לי מצפון בטלפון באוטובוס בנסיעה לבסיס כשכל החיילים מסביבו שומעים. באותה שיחה הוא גם אמר לי \\\"נטע, אם את לא תבואי להשבעה אני אשרוף את המכתב שלך בלי לקרוא אותו\\\". הוא פסיכי. למה אני כותבת לו מכתבי אהבה, לעזאזל? כדי שישמשו קלף מיקוח נגדי?
הוא לא מעריך שום דבר שאני עושה. הוא לא מבין במה בדיוק השירות הלאומי שלי תורם למדינה. למה אני מתלבשת כל בוקר יפה למשרד (אני שולחת לו סלפי שלי כל יום). הוא לא מתעניין בבלוק הציור שלי. מבחינתו הוא מכיל רק שרבוטים. הוא צוחק כשאני קוראת לזה אמנות ועל זה שאני מתכננת להציג את זה בתור תיק עבודות כשארצה להתקבל ללימודי עיצוב.
אחיות שלי רוצות שאזרוק אותו, כאילו היה זבל. חברות שלי חושבות שהוא יהיה בעל מכה. ואני לא יכולה לדמיין את עצמי עם מישהו אחר מלבדו. זהו, הוא הטביע בי את חותמו. אני טריטוריה מושתנת.
איך זה מסתדר עם המיאוס שלי ממנו? אני לא יודעת. אני אוהבת אותו באופן נואש. וזה לא שאני צריכה ממנו משהו. זאת אהבה אמיתית. אני אוהבת אותו. אם הייתי מחפשת מישהו בשביל האגו שלי, הייתי מחפשת מישהו שיבין בציור, שיתלהב מהכשרון שלי. אבל עם אורן, מה שמחבר בינינו זאת פשוט האהבה זה לזו. אחותי טוענת שזאת אובססיה, לא אהבה. אני חושבת שהיא סתם מקנאת, כי היא בת 24 ואין לה אף אחד ואף פעם לא היה לה והיא לא יודעת מה זה לאהוב. היא אומרת שאהבה זה כבוד. נו, ומה זה כבוד? כיבוד הורים זה להאכיל, להלביש וכל זה. ככה אורן כלפיי. כשאנחנו שוכבים הוא מפשיט אותי וכשאני צריכה ללכת הוא עוזר לי להתלבש ומכסה את כולי בנשיקות.
הוא בחיים לא ירים עלי יד. רק המחשבה על כך מזעזעת אותי, יותר מהאיומים הטפשיים שלו.
שילכו כולם. אני אלך עם אורן ואם יהיה מר זה לא סוף העולם. תמיד אפשר להתחיל מהתחלה. ובהתחלה, אורן נורא נחמד.
תגובות (0)