ושהכול ישרף – פרק 1

ושהכול ישרף – פרק 1:

ים. שקיעה. המים הקרים ליטפו את כפות רגליי בעדינות מצמררת.
עמדתי שם והוא עמד לצידי. אוחזים ידיים. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה.
הסתכלתי עליו, הוא נהנה מהשקיעה כשחיוך רחב על פניו. תלתלי שיערו החום, התנופפו בריקוד עם הרוח, זיפי פניו נחו בשורה חלקה על סנטרו, גופו החטוב הואר בקרניי השמש האחרונים והבליט את שריריו. הוא סובב את מבטו אליי, החיוך לא ירד מפניו. הוא היה כל כך אמיתי, כל כך שלי.
"זה רק אני ואת" לחש בקול המתוק שרק הגביר את מלחמת הפרפרים בבטן.
הוא רכן אליי לנשיקה וחיכה שאעשה את דרכי אליו, להשלים את הנשיקה.
הנה הרגע לו כל כך חיכיתי. נעמדתי על קצות האצבעות והרמתי את ראשי אליו, אך רגע לפני שהנחתי את שפתיי על שלו, משהו כאילו דחק אותי מלעשות זאת. החול כאילו נעלם תחתיי ובמקומו הופיע שביל הליכון מהיר אשר גרם לי לאבד את שיווי המשקל לגמרי ולצנוח על הרצפה.
נחתתי הישר על הישבן. לא נעים בכלל. זה כאב.
" מסכנה קטנטונת, התאמצת יותר מדי? " נימה עוקצנית נשמעה מאחד הזרים שעברו ליד. הוא הושיט את ידו אליי. הדבר היחיד שרציתי, היה להוריד את החיוך המגעיל שלו מהפנים, אך הוא עזר לי להתרומם ולכן בחרתי ללעוס את הכעס ולהמשיך הלאה.
סרקתי את המקום סביבי ומיד פגשתי בה. שיערה ג'ינג'י אסוף לקוקו, קטנה, רזה ומנומשת – אבי שנקרעה מצחוק.
"את בסדר?" שאלה לאחר שהסדירה את הנשימה. מה שנקרא חברים הכי טובים. קודם יצחקו עלייך ורק לאחר מכן ישאלו לשלומך. אבי ואני חברות מהילדות, היא תמיד הייתה לצידי ולעולם לא אכזבה אותי, היא הייתה אשת הסודות שלי ועל כך אני מעריכה אותה מאוד.
"שוב פנטזת על המאמן הברונטי שלנו, טומאס?" שאלה. אני עד כדי כך שקופה?
הוא עמד לא רחוק מאיתנו ועזר לאחד המתאמנים עם המשקולות. ולחשוב שרק לפני כמה דקות חלמתי על מציאות טובה יותר.
לצערי קרבת היחסים בינינו מסתכמת ב-"היי" ו-"ביי". זה לא הולך להשתנות, אנחנו מעולמות שונים והוא לעולם לא יסתכל על מישהי רגילה כמוני.
סיימנו את האימון הקצר וניגשנו למלתחות. הדבר הראשון שעשיתי אחרי המקלחת, היה לעלות על המשקל.
52.
"שתי הקילוגרם הארורים האלה לא רוצים לרדת!" התלוננתי. לא הייתי מרוצה בכלל.
"תפסיקי לקטר קים, את רזה גם ככה, לאיפה את עוד רוצה לרדת?" אבי תמיד אמרה את זה, אבל כשמתרגלים למשקל מסוים, ההיגיון הבריא מתחיל להשתגע.
ניגשתי לארונית שלי והחלפתי את בגדי הספורט בשמלה לבנה מנוקדת בנקודות שחורות.
את השיער הארוך שלי קלעתי לצמה גבוהה, ועל רגליי שמתי את נעליי הבובה השחורות האהובות עליי. כיוון שבחוץ עונת סתיו והיום קצת גשום, שמתי גם את המעיל עור השחור שלי.
"הביתה?"
"היום המשמרת הראשונה שלי במכון איגרוף ~ריקו~ " עניתי.
אני רק בת שבע-עשרה. כן, אני ילדת בית ספר רגילה, אבל אמא הייתה צריכה את עזרתי, היה לה קשה לפרנס לבד אותי ואת אחותי הקטנה, ולאבא שלי כבר ממזמן הייתה משפחה חדשה.
רציתי לעזור לה.
דוד שלי, שיין, היה חובב אגרוף ואחד החברים ההכי טובים שלו, היה בעלים של מכון אגרוף.
בדיוק לפני כמה שבועות התפטרה שם עובדת ודוד שלי ייעץ לו לקחת אותי.
בעלי המכון, בובי, לקח אותי מבלי לעשות ראיון אפילו.
העבודה הייתה במשמרות ערב, מ- 16:00 – 22:00 , שלוש פעמים בשבוע. לא התלהבתי מהשעות, כיוון שהחושך היה אחד הפחדים ההכי גדולים שלי, אבל כרגע לא הייתה לי ברירה.

אבי הקפיצה אותי במכונית למכון ונסעה.
נעמדתי מול בניין ישן, מתפורר, די נטוש. מעליו שלט שחוק ושבור בצבע אדום עם השם "ריקו – מכון לאגרוף תאילנדי וטרנינג".
רוב החלונות בקומה העליונה היו אטומים בקרשי עץ. אני אסכם – המקום נראה רע.
הרגשתי מעט לא נעים, ציפיתי לקצת יותר. אומנם המקום היה גם באזור שהיה רחוק מלהיראות בוורלי הילס, לכן אין לי מה להתפלא. עיר תחתית של ניו-יורק. הולך להיות מעניין.
"שלום יפיופה.." – שרק לכיווני הולך רגל זר, "רוצה קצת להכיר את האזור?" הוא העז להניח את ידו על המותן שלי. פחדתי אפילו להסתכל מי זה ואיך הוא נראה.
בצווחה קלה זינקתי בשיא המהירות אל תוך הבניין, רצתי במעלה המדרגות מבלי לרחם על רגליי ומבלי להביט לאחור. עליתי לקומה השלישית חסרת אוויר. עצרתי לוודא שאותו האחד לא המשיך אחריי. הפרוסדור היה ריק. איזה הקלה.
עכשיו נתתי לעצמי זמן להתנשף ולהסדיר את הנשימה. החלטתי לא לספר על התקרית לאף אחד.

להפתעתי הזמן עבר מאוד מהר. כמו שאבי אמרה, בזמני הפנוי צפיתי במתאגרפים. היו לא מעט בחורים נאים. לאט, לאט המכון התרוקן, אפילו בובי הלך. נשאר רק מתאמן אחד.
השעה הייתה עשר וחצי בערב, הייתי צריכה לסגור את המכון לפני חצי שעה. הוא לא מתכוון לעזוב?!
אני בן אדם מאוד שקט, אבל האמת היא שרציתי הביתה וגם בחוץ כבר מאוד חשוך.
לקחתי את המפתחות והתחלתי לכבות אורות, השארתי רק מנורה אחת דולקת והיא זאת שמעל הבחור. בצעדים מהססים עשיתי את דרכי לכיוונו מבלי למהר.
ככל שהתקרבתי קרוב יותר, כך זהותו נראיתה ברורה יותר.
הוא היה בחור גבוה, בסביבות המטר שמונים ולפי המראה לא הייתי נותנת לו יותר מגיל עשרים. היה לבוש רק במכנס טרנינג קצר שהדגיש את כל שרירי רגליו הבולטים וכל גופו מזיע. בתנועות מהירות חבט בשק האגרוף שהיה תלוי ממולו. הוא לא נח לרגע, הוא היה מרוכז רק באגרופים שלו, כל תשומת ליבו על שק האגרוף. ידיו עטופות בתחבושת פד לבנה שהייתה מלאה בכתמי דם. זה עד כמה חזק הוא עבד.
שיערו היה בהיר, מעט ארוך ואת עיניו לא ראיתי כיוון שהשיער העפיל על פניו עם כל תזוזה.
מבטו נוקשה ומרוגז.
"סליחה?" מלמלתי. שיט, זה היה אמור להישמע יותר חזק ואני כרגיל בקול העכבר שלי.
הוא לא שמע אותי.
פחדתי להרים את קולי כי המבט שלו מאוד הלחיץ אותי. את השקט המותח מילאו קולות החבטה שלו. הייתי חייבת לעשות משהו.
מבלי לחשוב פעמיים, ניגשתי אליו והנחתי את ידי על כתפו.
הוא קפץ בתזוזה מהירה והינה החבטה המיועדת לי. עצמתי את העיניים בפחד וחיכיתי לאגרוף שסביר להניח ירסק לי את הפנים. מחר בית חולים ולחשוב שרק התחלתי עבודה חדשה.
1..2..3…שום דבר. אולי פספס? לאט ובזהירות פקחתי את עיניי.
הוא הספיק לעצור את עצמו.
"לעולם אל תעזי לעשות זאת שוב!" רטן.
אני כזאת מפגרת, למה לא חשבתי לפני שפעלתי. היה לי מזל, אם הוא לא היה עוצר את עצמו, בטוח הייתי מתהלכת עכשיו עם אף שבור, שפה נפוחה או פנס בעין. בעצם, הייתי מאבדת את ההכרה וסביר להניח גם מתה.
"מצטערת.." גמגמתי , "פשוט השעה כבר עשר וחצי ואני צריכה לסגור את המקום" למרות המלמולים שלי, הצלחתי להסביר את עצמי.
הוא רק בחן אותי מכף רגל ועד הראש, גלגל את עיניו, לקח את התיק שלו ועזב.
נאנחתי בהקלה. התנהגותו גסה, אבל לפחות זה עבד.
נעלתי מהר את המכון ויצאתי החוצה מהבניין, בחוץ כבר חושך כמו בקבר, ועם המזל שלי כמובן שהפנסים ברחוב העירו מתי שהתחשק להם, אחד כן, שני לא.
בצידו הימני של הרחוב, תפסתי במבטי את הבחור שלא הספיק להתרחק הרבה.
הוא הלך לכיוון שהייתי צריכה והחלטתי לנצל זאת. הגברתי את צעדיי והשגתי אותו אבל שמרתי מרחק שלא יחשוד. ככה שאם יקרה לי משהו בדרך, אוכל לצעוק ולבקש ממנו עזרה. כן אולי זה היה ממש טיפשי מצידי, אבל חוץ ממנו לא הייתה אף נפש בחוץ.
עד הבית יש לי עוד רבע שעה. מעניין איפה הוא גר. יהיה עצוב אם הוא יפנה באחת הפניות.

"מה את עוקבת אחריי?" גיחך. קולו הקפיא לי את הנשמה ונעמדתי דום. הוא עלה עליי.
בעודו ממשיך ללכת, ניסיתי להסדיר את הדופק, הלחץ עלה. מה לענות? להגיד את האמת?
הוא עצר והסתובב אליי, מחכה לתשובה. רק עכשיו הבחנתי את עיניי הבדולח הכחולות שלו.
"ממש ל-א.." יופי קים, תמשיכי לגמגם, אמין מאוד, "פשוט אני צריכה לאותו כיוון.." מלמלתי כשראשי מורכן מטה. לא רציתי לראות את התגובה שלו, אבל כל מה ששמעתי אלה צעדים.
הוא המשיך ללכת. כך נמשך עוד חמש דקות ולאחר מכן הוא פנה.
לעזאזל. מה לעשות עכשיו? ריצת ספרינט עד הבית? למה דווקא כשאני נשארת לבד, בחוץ מופיעים אנשים זרים ששולחים את המבט ההכי מטריד ובוחן שלהם.
"יש לי אישיות חרא ואולי אני זבל, אבל יכולת להגיד שאת מפחדת" קולו נשמע מאחוריי. זה הבחור מהמכון. הוא עשה זאת בכוונה? אני מניחה שהפעם הוא באמת עלה עליי.
"אני לא פוחדת.." ניסיתי להיראות משכנעת ואמיצה, אבל התנועות הלחוצות של הידיים שלי הראו אחרת.
"האומנם?" גיחך, "בואי, יש פה תחנה לא רחוק, אמור להיות קו לילה.." אמר. הופתעתי, אולי בכל זאת הוא לא כזה רע.
"נגיד שזאת הדרך לפצות על זה שכמעט ריסקתי לך את האף" אמר. משעשע הוא לא.
הוא ליווה אותי עד התחנה וחיכה עד שאעלה על האוטובוס. נפרדתי ממנו בעודי אומרת "תודה", אך הוא אפילו לא התייחס אלי. רק המשיך בדרכו.
משהו מוזר בו.