טלנובלה פרק 9

"מה?! לא! איך?! מתי??" התחלתי לבכות.
סבתא שלי! אני אוהבת אותה! אני מדברת איתה על הכל! תמיד יש לה עצות בשבילי!
הסבתא היחידה שהכרתי! היחידה שנשארה לי!
לא פשוט לא יכולתי להאמין! מה אני הולכת לעשות?!!!
ומה בקשר לסדרה? שאל קול קטן בתוך הראש שלי.
רגע! סבתא שלי בבית החולים ואני חושבת על הסידרה?!
לעזאזל עם הסדרה! כל מה שאני רוצה לדעת הוא שסבתא שלי בסדר!
פשוט נשברתי תוך כדי בכי התמוטטתי על הרצפה.
אליס התכופפה וניחמה אותי.
אני שמחה שיש לי אותה.
פתאום בין כל הבלגן נשמע צלצול טלפון. כולם התווכחו מי יענה בסוף אבא שלי ענה.
נשמעה שתיקה כי כולנו הבנו שזה מבית החולים. אני לא יודעת איך הם מצאו אותנו אבל הם מצאו.
לאחר דקה של דממה אבא שלי החוויר. הוא גמגם תודה וניתק את הטלפון.
הבנתי מה זה אומר.
זה נגמר. היא נעלמה. לתמיד.
הייתה דממה.
"לא!!" צעקתי תוך כדי בכי. "זה לא יכול להיות!" אמא שלי ניגשה אליי והחליפה את אליס בניחומים.
"אני כל כך מצטערת מתוקה. אני יודעת שזה קשה לך. אבל את צריכה להירגע. הכל יהיה בסדר."
"לא! את לא מבינה?! שום דבר לא יהיה בסדר! שום דבר לא יחזור למה שהוא היה פעם!" צעקתי עליה.
פתאום הבנתי שזה נגמר. זה רק אני יובל עידן אמא ואבא. שום בני דודים שום דודים שום דודות שום סבתות. שום סבים. כל המשפחה שלי מתה.
הרי לאמא שלי ולאבא שלי אין אחים או אחיות והסבים והסבתות? כולם מתו. נעלמו.
לא יכולתי לקבל את העובדה הזאת.
לאבד את סבתא.. זה היה בשבילי כמעט כמו לאבד את אמא ואבא.
לא יכולתי לסבול את זה.
פשוט עזבתי את כולם בסלון והלכתי לחדר שלי. טרקתי את הדלת נעלתי אותה ונשכבתי על המיטה.
שמעתי דפיקה על הדלת. מישהו הגיע. לא ידעתי מי זה. לא היה לי כוח לצאת ולשאול.
אחר כך שמעתי את הדלת נסגרת.
"מתוקה?" אמא שלי קראה לי מאחורי הדלת הנעולה.
לא עניתי. לא רציתי לענות. הייתי עסוקה בלחוות את הכאב שלי.
היא החליטה לעזוב אותי.
כעבור כמה זמן ששכבתי כנראה נרדמתי כי הדבר הבא שראיתי הוא את הזריחה. ואוו. נראה לי התעלפתי לא נרדמתי. אף פעם לא ישנתי כל כך הרבה. בכל מקרה ידעתי שאני לא ארדם אז פתחתי את הדלת השקט כדי לא להעיר אף אחד והלכתי לסלון והדלקתי את המחשב. השעה הייתה שש לפנות בוקר.
נכנסתי ליוטיוב והתחלתי לשמוע שירים. קיוויתי שמוזיקה תשכיח ממני את הכאב.
איזה מזל שאנחנו בבית מלון של ארבעה כוכבים. יש להם אינטרנט.
אחרי חמישה שירים וויתרתי.
חזרתי למיטה בתקווה להירדם ולהפתעתי באמת נרדמתי.
-שמונה בבוקר-
אז לא ישנתי הרבה.
יצאתי מהחדר בתקווה שהם כבר ערים ולמזלי הם כן.
הם אכלו. פנקייקים.
כל כך ראו עליהם שהם מנסים להמשיך בחיים הרגילים שלהם אבל אצלי אף פעם שום דבר לא יחזור להיות אותו דבר.
"בוקר טוב." הם אמרו לי. אמא ואבא מנסים להישמע נורמליים ואילו הקול של יובל שבור והקול של עידן רועד.
שמחתי שאני לא היחידה שלא מתגברת על המוות של סבתא.
התיישבתי ליד אמא שלי.
"אז.. איך היה אתמול באודישן?" אבא שלי התעניין.
"בסדר. התקבלתי." אמרתי בקול אדיש. כבר לא היה אכפת לי כל כך מהטלנובלה.
"נו זה נהדר!" הם אמרו ביחד.
"לא זה לא. אני לא אוכל להשתתף אנחנו חוזרים לישראל לא?" שאלתי עדיין באדישות.
"כן בקשר לזה.. ליטל אנחנו חוזרים לארץ…." אמא שלי התחילה להגיד.
"נו יופי. אני אתקשר היום לג'קסון אתנצל ואגיד לו שאני לא יכולה להשתתף בסדרה." קטעתי אותה. ממש לא היה אכפת לי לחזור. שתלך לעזאזל הטלנובלה. אני רוצה שנחזור. אני רוצה שנארגן הלוויה לסבתא אני רוצה לשמור את כל הדברים שלה. אני רוצה להישאר בין הזיכרונות שלה.
כל התכשיטים הבושם האהוב עליי שהיא תמיד שמה המתכונים שהיא תמיד בישלה.
אני לא רוצה לתת לאף אחד זר לרוקן לה את הבית ולזרוק הכל.
"ליטל. כן זה העניין. אנחנו חוזרים רק כדי לטפל בכל העניינים של סבא. אחר כך אנחנו חוזרים לפה. לתמיד."